בריחה גורלית

חלוקתו של מזמור זה לבתים אינה קלה. יש בו שתי מילות הַפְסָקָה מובהקות - "סלה" בסוף פסוקים ו ו-יד; שני פסוקים רצופים החוזרים בשינויים, ויוצרים כעין מוטיב חוזר ומקביל - "יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר, הִנֵּה יַבִּיעוּן בְּפִיהֶם חֲרָבוֹת בְּשִׂפְתוֹתֵיהֶם כִּי מִי שֹׁמֵעַ (ז-ח); "וְיָשׁוּבוּ לָעֶרֶב יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר, הֵמָּה  יְנִיעוּן לֶאֱכֹל אִם לֹא יִשְׂבְּעוּ וַיָּלִינוּ" (טו-טז). ואף פסוק סיום דומה - "עֻזּוֹ אֵלֶיךָ אֶשְׁמֹרָה כִּי אֱלֹהִים מִשְׂגַּבִּי" (י), "עֻזִּי אֵלֶיךָ אֲזַמֵּרָה כִּי אֱלֹהִים מִשְׂגַּבִּי אֱלֹהֵי חַסְדִּי" (יח).

אז כמה בתים יש כאן? שניים (א-י, יא-יח)? ארבעה (א-ו, ז-י, יא-יד, טו-יח)? ולמה חוזרים הכלבים שוב ושוב להסתובב עם רדת הערב?

המזמור הזה נע ונד בין אמירות לאומיות - "אלהי ישראל" (ו), "כל הגוים" (שם), "אלהים מושל ביעקב" (יד), לבין תיאורים פרטיים - "ארבו לנפשי" (ד), "ואני אשיר" (יז). לא באמת ניתן להפריד בין הבתים מהבחינה הזו - בכל בית, שניים או ארבעה, יש גם ביטויים לאומיים וגם פרטיים. לא זו בלבד, אלא שאחרי כל פעם שנדמה שנפתרו הצרות, שבים הכלבים ומחפשים שוב אוכל בערב.

ועל כורחנו אנו נמשכים לתיאור בריחתו של דוד מפני שאול, דוד המשתלשל ויורד מחלון חדרה של מיכל אשתו, בחושך, לבד. דוד הפופולארי, חביב בנות ישראל, אהובם של בן ובת המלך ואף המלך עצמו, מוצא את עצמו בשיא הבדידות, מעבודתו, מביתו, מעברו, מעתידו, מאשתו; בלילה (כמה וכמה פעמים סצינות הלילה מתארות בדידות קיומית מול גורל מעורפל, כמו שאול ההולך בלילה אל בעלת האוב לשמוע את בשורת מותו), בנקודה התחתונה ביותר בקריירה שלו; ומשם ישוב וילך ויעלה, עם חבר הנועזים פורעי החוק שלו, עד לעלייתו שוב למעמד המלך הפופולארי ביותר בהיסטוריה.

ואנו שומעים את כלבי האשמורת המנבחים על הצללית הנמלטת בחושך, משתגעים מאדרנלין ומושכים בשלשלאותיהם; ואת לחשיהם המהירים של האורבים המחפשים את הנמלט; ואת תחושת ההיסטוריה המתהווה באמצע הלילה הזה, רדוף הפחדים והכלבים והנביחות, שבו אדם אחד נמלט על נפשו, ואישה אחת נותרת מצפה ומתוחה לבעלה, וממלכה שלמה דרוכה לראות איך ייפול דבר, ותנ"ך שלם עוצר את נשימתו בין מלך למלך, בין איש העבר לאיש העתיד.

באדיבות אתר 929