גאווה חסרת בסיס

מלך צור רואה עצמו אלוה. בתגובה לגאוותו של מלך צור, הרואה עצמו כאלהים, יבואו עליו עריצי גויים, יכוהו וימיתוהו. והנביא לועג: "האמר תאמר אלהים אני לפני הרגך ואתה אדם ולא אל ביד מחללך" (ט).

מי שזוכר את התמונות של צ'אוצ'סקו המוצא להורג, יבין פסוק זה. איזו פליאה הייתה על פניו. האיש שראה עצמו בעל כוחות-על, ככל יכול, עומד לפתע מול כיתת יורים. הדבר לא ייתכן. והוא מתפלא, והוא רואה במציאות הטופחת על פניו מין אירוע אבסורדי, דמיוני, לא ייתכן. לא מציאותי.

אצל מלך צור יש משהו יותר מזה. וכך נאמר על מלך צור:

בן אדם שא קינה על מלך צור ואמרת לו
כה אמר אדני ה' אתה חותם תכנית מלא חכמה וכליל יפי:
בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה מסכתך
אדם פטדה ויהלם תרשיש שהם וישפה ספיר נפך וברקת וזהב...
את כרוב ממשח הסוכך
ונתתיך בהר קדש אלהים היית בתוך אבני אש התהלכת:(יב-יד)

התיאור הוא תיאור שלא מן העולם הזה. יש כאן שילוב של שני מקומות מוכרים לנו: גן עדן מחד, והיופי של המשכן מאידך. האבנים המפארות את מלך צור, הן האבנים המשובצות בחושן של הכהן הגדול! מלך צור, בגאוותו, משלב את השניים: את גן העדן של אדם הראשון טרם החטא, ואת בגדי הכהן הגדול, המורם מעם, המטהר את ישראל מחטאיו.

ומה עושה מלך צור? יש כאן ניגוד נורא: המלך המשקף את הטוהר והטוב. את האדם טרם חטאו ואת הכהן הגדול הנקי מחטא, אדם זה הוא - מלך צור. והוא אינו מתנהג כפי שהוא נראה. הוא מחלל את מקדשו (טז-יח). ועונשו, גם הוא מוכר לנו מתיאור המשכן: "ואוצא אש מתוכך היא אכלתך ואתנך לאפר על הארץ לעיני כל ראיך". זהו עונשם של נדב ואביהו. הם הביאו אש זרה למשכן, ואש יצאה מתוכם ושרפה אותם, והם היו לאפר על הארץ לעיני כל רואם.

נערך ע"י צוות אתר התנך, 

 לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת.