גאוות מצרים

נבואה זו - הנאמרת כחודשיים לאחר הנבואה הקודמת וכחודשיים לפני החורבן - כוללת בתוכה למעשה את המסר האלוקי לעם ולגויים בטרם החורבן.

ההאשמה המרכזית כלפי מצרים היא בחטא הגאווה כלפי ה'. מלכי מצרים ייחסו לעצמם את הצלחתם, התנשאו והתגאו בה, ואף זלזלו באלוקי ישראל (ל"א, ב). גאוותו של המלך המצרי  מקורה בהצלחותיו המדיניות. מרכזה של נבואה זו מכוון כלפי מלך מצרים (פרעה חפרע) שבתקופה זו השקיע מאמצים רבים במיגור שלטונה של בבל באזור. היה זה חלון הזמן שבו קיוותה מצרים להפוך למעצמה על-אזורית. נבואותיו של יחזקאל סוגרות את הגולל על אפשרות זו, לא רק במישור הארצי - אלא גם במישור האלוקי; מעתה, כמו בעבר, מצרים עתידה להיות רק: 'ממלכה שפלה' ולא אימפריה.

על אף שהקורות את עם ישראל וארצו גוררים עימם את גאוותם של המלכים והאלים האחרים, גאוותם היא זמנית וסופם לרדת שאולה. על כן, יחזקאל מדגיש את שלטונו של ה' – גם בשעה שהמקדש נחרב, ועם ישראל גולה – ה' הוא שקובע את גורלם של העמים כולם, ובכללם - מצרים ומלכהּ.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון