ה' מצווה על יהושע להעמיד ערי מקלט כדי שהרוצח בשגגה יוכל לנוס לשמה מפני גואל הדם שמנסה להורגו. מדוע התורה נתנה לגיטימציה לגאולת דם ולא אסרה זאת במקום להעמיד ערי מקלט?
התורה כבר בספר במדבר פרק ל"ה ובספר דברים פרק י"ט מזכירה את דינם של רוצח במזיד ורוצח בשגגה. היא מחלקת בין דין הרוצח במזיד שיש להורגו בכל מחיר כי אחרת זו החנפה וטומאה לארץ, ובין דין הרוצח בשגגה אותו יש להעניש ולהשאירו בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול. עונש זה מימד של כפרה יש בו וגם הצלה מידי גואל הדם המבקש להורגו.
מדוע הכירה התורה במנהג הנוראי הזה של גאולת דם שבו שופכים דם רק מתוך קנאה וחום לב ולא מתוך דין ושיקול הדעת? לא עדיף היה לאסור זאת במקום לייצר ערי מקלט?
יש להבין כי גאולת הדם שהותרה לפי התורה נאמרה רק ברוצח במזיד. במקרה זה הרי שהוא רק המוציא לפועל של גזר הדין שבית הדין חרצו על הרוצח. דין זה נועד כדי לשמר את האכפתיות של אנשים לקיום קרוביהם ולכן הם שנוקמים את דם יקיריהם.
אולם, במקרה של רצח בשגגה הרי שהתורה אוסרת על גואל הדם לעשות זאת וכדי למנוע מצב בו אדם לא יוכל להתגבר על כעסו הרי שהיא מספקת הגנה ומחסה לרוצח בשגגה מפניו. אין בכך הכשר חס וחלילה לגאולת הדם והריגת הרוצח בשגגה אלא רק דרך התמודדות עם המצב הקיים מבלי להיות עיוורים למציאות שדבר כזה עלול לקרות.
רק במקרה בו הרוצח בשגגה אינו שומע להוראות התורה ויוצא מעיר המקלט. במצב בו הוא אינו מכיר ברשלנות שהביאה אותו להריגה ובדרישה להסתגר בעיר מקלט כעונש וככפרה הרי שהותר דמו לידי גואל הדם ואין הוא מתחייב על הריגתו.