התורה מתארת בפרוטרוט את כל סיפור התמודדותו של יוסף עם אשת פוטיפר. דומה שבכניסה לפרטים הללו רוצה התורה ללמדנו דרכים כיצד להתמודד עם היצר. יוסף הצדיק מהווה מודל לחיקוי שלאורו יש ללכת בעידן המתירני על מנת לשמור על קדושת המשפחה וטהרת הלב והעינים.
בתוך מספר פסוקים חוזר הכתוב ארבע פעמים על תיאור המנוסה של יוסף - "וינס ויצא החוצה" (יב, טו), "וינס החוצה" (יג, יח).
הדגשה יתרה, ניתן למצוא בקשר הפרשני שבין טעמי המקרא לפסוקים. מעל המילה "וימאן" שבפסוק: "וַיְמָאֵ֓ן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי" (ח), מופיע הטעם שלשלת. זהו טעם נדיר המזמין את הקורא לסלסל בעת קריאת המילה לפחות שלש פעמים. בכך, רצו בעלי הטעמים להדגיש את מעשהו המיוחד של יוסף, "וימאן".
אם כן, במוקד אישיותו של יוסף עומדת היכולת להתגבר על נטיות אנושיות פשוטות.
זו התשתית להבנת המפגש שבין יוסף לאחים. גם שם מופיע הביטוי "וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם" (מ"ג, לא).
ההכרה של יוסף בחולשות האנושיות, היא מקור כוחו, ומכאן התמודדותו המרשימה עם מערכת יצריו של האדם. יוסף מלמד אותנו יסוד חשוב: דווקא הדמות "הפתוחה" שבין האבות, דווקא יוסף שחי במצרים, שמודע לעצמו ועל כן "מסלסל בשערו", יוסף שבא במגע עם אנשי השלטון ונושא לאישה את אסנת הבאה ממשפחה מיוחסת בממלכה המצרית, מלמד אותנו שבאותה מידה בה רוצה האדם לגלות פתיחות ולהיות מעורב עם הסביבה, עליו להגביה חומות ולהגדיר קווים ברורים אותם אין לעבור. עומק הפתיחות וההיחשפות לעולם הכללי צריך להיות פונקציה של הגבולות שהוגדרו מראש. מורכבות אישית זאת מובילה את יוסף הצדיק בכל הנהגתו.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת אורות שאול