גבולות הארץ - אז והיום

"ארץ כנען לִגְבֻלֹתֶיהָ" (ב) צופנת בתוכה חידות, חלקן קשות, במיוחד בגבול הצפוני.

אבל "גְּבוּל נֶגֶב" (ג-ה) יש לו זיהוי ברור וטוב – את "מעלה עקרבים" זיהו החוקרים בקימוט הכביר של המכתש הקטן (מראה מדהים!); מכאן המשיכו וזיהו את 'נחל צין'. לפי זה "מדבר צִן" הוא הר הנגב, שמדרום לבקעת באר שבע, ו"גבול נגב" של "ארץ כנען" עובר על השפה הצפונית של מכתש רמון לכל אורכו. כל מי שעומד שם וצופה על מכתש רמון רואה בעיניו גבול טבעי מופלא, בין הסלעים של 'חבורת יהודה', לבין אבן החול ושרידי הגעש שבתוך המכתש.

בספר יהושע (ט"ו, ב-ד) מופיע התוואי גם כגבול הנחלה הדרומי של שבט יהודה, וכאן הוא נפגש עם גילוי ארכיאולוגי מיוחד במינו – בתקופת השיא של דוד ושלמה (לדעת רוב החוקרים) הוקמו עשרות יישובים ישראליים קטנים, עם מצודות משמר והגנה, בהר הנגב, בדיוק עד מכתש רמון (רודולף כהן, 'המצודות הישראליות בהר הנגב', קתדרה 11 (1979), עמ' 45-37). וזו הוכחה מצוינת לזיהוי המקובל של "מדבר צִן הִוא קָדֵש" (לו) ו"מעלה עקרבים". גם המצודות הישראליות באזור 'קַדיס' (="קָדֵש") בסיני מתאימות בדיוק לסיבוב הגבול לצפון מערב לעבר ואדי אל-עריש, שכבר רב סעדיה גאון זיהה בו את "נחל מצרים" (בתרגומו לפרק ל"ד, ה, ראו במהדורת 'תורת חיים').

עוד שני גילויים חביבים – הכינרת כולה והיישובים בדרומה כלולים בתוך "ארץ כנען" שממערב לירדן – הגבול יורד מ"כתף ים כִּנֶרֶת קֵדמה" אל הירדן (יא-יב), כלומר מדרום רמת הגולן לנַהֲרָיִם.

"גבול ים" איננו קו החוף, ויש בתורה מים טריטוריאליים – "הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל" (ו).

באדיבות אתר 929