גבולות חופש הדיבור

פעמיים הביע משה את דעתו הנחרצת ומנע התערבות ופגיעה בחופש הביטוי – בראשונה, כאשר אלדד ומידד התנבאו במחנה (י"א, כו), ודבריהם נחשבו כמרד בהנהגת משה עם 70 הזקנים עד שאמר יהושע בן-נון "אדני משה כלאם" (שם, כח), ומשה הגיב ואמר שאין צורך להגן עליו, והלוואי יהיו "כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם" (שם, כט), גם אם יאמרו על ההנהגה דברים קשים.

בפעם השנייה, בפרקנו, שתק משה מול הביקורת החריפה שהטיחה בו מרים אחותו באוזני אהרן אחיו והתורה מעידה עליו שהוא לא יגיב ותמיד יספוג בדממה, כי "והאיש משה עניו מאד, מכל האדם אשר על פני האדמה" (ג).
אבל כאן ה' התערב ושם גבול מוסרי לחופש הדיבור – לא הכול מותר!
יש דיבור שה' יעניש עליו, ודווקא כאשר המנהיג שותק, כי אינו יכול להגיב.

מדוע נענשה מרים?
לפי הבנת חז"ל, מרים רצתה דווקא להגן על ציפורה הכושית-המִדיינית, שמשה אחיה לקח, ועזב בגלל נבואתו ותפקידו, וכך הסבירו חז"ל את הקשר בין "האשה הַכֻּשִית אשר לקח" (א) ובין הטענה שגם הם (אהרן ומרים) נביאים, והם לא פרשו מבני זוג וממשפחה.

לפי הדברים החריפים בתגובת ה' נראה שמרים עברה את גבול המותר, כשהציגה את עצמה ואת אהרן אחיה כנביאים-מנהיגים לא פחות ממשה. ה' לא הגיב על פרשת האשה, אלא על היומרה בנבואה ועל הפגיעה במשה ובמעמדו כנביא-המנהיג.
ואילו משה – לא רק ששתק על הדיבור נגדו, אלא שהתפלל מיד לטובת אחותו שפגעה בו, בלי שום חשבון. העונש היה רק מיד ה'.

עוד באותו עניין ניתן לקרוא את הפוסט מאת הרב אלחנן סמט 

וכן ניתן לקרוא את הפוסט מאת מיכאל שפרבר

באדיבות אתר 929