הקב"ה מתואר כבורא כל העולם וכמי שאין מי שישווה לו כלל. ואף על פי כן אין הוא מופיע כמלך עריץ שרק כבודו חשוב בעיניו אלא להיפך - הוא דואג לחלשים כרועה הרועה את צאנו ונותן ליעפים כח.
הגיע זמן הנחמה. הנביא פונה ליושבי ירושלים ומבקש מהם להכריז על ביאת המלך הגדול בעולם, הקב"ה. ביאתו מתוארת בצורה רבת רושם. הדרך נפרשת לפניו באופן ניסי כאשר כל הרכסים הופכים למישור והעמקים מתגבהים על מנת לקבל את פניו, פני המלך אדון הכל.
ישנה הדגשה גדולה בדברי הנביא לעוצמתו האינסופית והנצחית של הקב"ה, זאת לעומת חדלון האישים של כל הברואים קרוצי החומר שאינם אלא כחציר מלבלב אשר בנשוב הרוח בו יבש ונובל. בזה שונה הקב"ה אף מכל אלילי העמים שאינם אלא מעשי בני אדם המוגבלים בכוחם. אין באמת למי לדמות את הקב"ה הכל יכול, השולט על כל העולם והוא אינו אלא קדוש ונבדל (כה).
ובאמת מתוך ההבנה שהקב"ה גדול ועצום כל כך היינו מצפים לראותו כמרוחק ונישא, כמלך עריץ וגאוותן שרק כבודו חשוב בעיניו ואין לו כל שיג ושיח עם בני אדם נמוכים ושפלים קרוצי חומר. אולם, אין אלוקינו מתואר כך. הנביא מדמה אותו לרועה צאן המטפל דווקא בטלאים החלשים שצריכים תמיכה ועזרה וההולך באיטיות עם העיזים ההרות לבל יפילו את עובריהן (יא). הקב"ה הוא הוא הנותן כוח ליעפים והמרבה את עוצמתם של אלו החלושים הזקוקים לעזרה (כט). זוהי עוצמתו של אלוקינו ש"במקום שאתה מוצא גדולתו דווקא שם אתה מוצא ענוותנותו" (פסיקתא זוטרתי עקב טו) ואין בכך כל פגיעה בכבודו, אלא דווקא בכך ניכרת גדולתו.