גורמי החורבן

בתיאורו הקשה על נינווה אומר צפניה כך: "וְרָבְצוּ בְתוֹכָהּ עֲדָרִים כָּל חַיְתוֹ גוֹי גַּם קָאַת גַּם קִפֹּד בְּכַפְתֹּרֶיהָ ּיָלִינוּ קוֹל יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן חֹרֶב בַּסַּף כִּי אַרְזָה עֵרָה" (יד). התיאור כולל חיות רבות שמסתובבות בעיר החרבה. חכמים בתלמוד הבבלי (סוטה מח עמ' א) משכו את התיאור הקשה לכמה היגדים:

המסר הראשון:

אמר רבא: זמרא בביתא חורבא בסיפא (=שירה בבית - חורבן על סיפּו)
שנאמר: "קול ישורר בחלון חרב בסף כי ארזה ערה" (צפניה ב', יד).

רבא רואה בשירה סיבה לחורבן. ניתן להניח שהוא אינו מתנגד לשמחה, אלא לשירה שמביאה איתה את עולם החטא.

המסר השני:

מאי "כי ארזה ערה" (צפניה ב', יד)?
אמר ר' יצחק: בית המסובך בארזים עיר הוא?
אלא אפילו בית המסובך בארזים מתרועע.

ר' יצחק אינו מתייחס לסיבת החורבן, אלא לאפשרות שלו. הוא תוקף את תחושת 'כוחי ועוצם ידי'. כלומר האדם שסובר שהכל בכוחו, ושביתו שבנוי ומוקף בעצי ארזים אינו יכול להיפגע.

והמסר השלישי:

אמר רב אשי: שמע מינה, כי מתחיל חורבא בסיפא מתחיל,
שנאמר: "חרב בסף" (צפניה ב', יד).

להבנתו של רב אשי, תחילת החורבן הוא בסיפה הדלת. פרשנותו אינה פשוטה – מה המשמעות של החורבן בסף? נראה שגם רב אשי אינו מדבר על החורבן אלא על הסיבה לחורבן שמתחילה בסף הדלת – בחיצוניות, בתרבות שמסביב.

שלושת האמוראים מפרשים את אותו הפסוק, וכל אחד מהם מתייחס אל החורבן מכיוון שונה – החטא, הביטחון העצמי והמתרחש בחוץ. וכולם בוחנים בפועל גם את עצמם ואת הדברים שהם בוחרים לשלב בחיים שלהם.

באדיבות אתר 929