גיד הנשה - זכרון לנס או לחטא?

במהלך מאבקו עם 'האיש' נחבל יעקב בירכו והסיפור מסתיים בכך שבשל אירוע זה בני ישראל לא אוכלים את גיד הנשה. התנאים במשנה (חולין ז',ו) נחלקו מתי התחיל האיסור לנהוג בפועל. רבי יהודה טוען שכבר בניו של יעקב נהגו בו אולם חכמים שם חלקו עליו ולדעתם "בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו". כאשר ניתנה תורה, משה רבנו צירף פסוק זה למעשה.

מדוע נאסר גיד הנשה? איזה זיכרון צריך איסור זה לעורר בנו? רשב"ם מפרש: "לזכרון גבורתו של יעקב ונס שעשה לו ה' שלא מת". לדבריו, האיסור מזכיר לנו את הצלחת מאבקו של יעקב ואת הנס שנעשה לו. ספר החינוך (מצווה ג) מוסיף שזהו רמז לישראל שאף שיסבלו בגלות "יהיו בטוחים שלא יאבדו".

החזקוני מציע כיוון פרשני הפוך. לדבריו, בני יעקב נענשו ונקנסו משום שנהגו שלא כהוגן כאשר הניחו את אביהם "הולך יחידי כדכתיב ויותר יעקב לבדו". בניו היו גיבורים והיה להם להמתין יחד עימו ולסייע לו ובשביל שעזבו אותו לבדו "הוזק על ידם".

אולם החזקוני מסיים את דבריו בכך שזה גם עונש חינוכי ולא רק קנס: "מכאן ואילך יהיה להם לזכר ויהיו זריזים במצות לויה ולכך ליוה יעקב את יוסף".