כהן שנטמא או שחילל את זרעו אינו רשאי לגשת אל העבודה. באותו אופן גם כהן בעל מום נפסל לעבודה. ופסול זה תמוה בעינינו: במה חטאו של כהן שנפגע או שנולד בעל מום?

תרבות שנקודת המרכז שלה היא האדם, וממנו יתד וממנו פינה לקביעת כל ערך, רואה את כל בני־האדם שווים זה לזה, בלא כל יתרון לאחד על פני האחר. אין גם יתרון לערכיו של האחד על פני ערכי האחר, שהרי אין לתרבות כזאת קנה מידה למדוד על־פיו דרכי חיים וערכים, אלא הדברים נמדדים בה על־פי התרומה או הנזק לפרט ולעולמו. מנקודת מבט כזאת אכן סובל הפרט כשנשללות ממנו זכויות מסוימות בשל מראהו החיצוני או מצבו המשפחתי, ואין שום הצדקה או בסיס לגרום לאדם סבל שכזה.

לא כן בהשקפת עולם של התורה, שעל־פיה חובת האדם ותכליתו היא הדבקות באלוקים, דהיינו — הליכה תמידית אל עבר השלמות. בדרך אל השלמות אפשר להתקדם יותר, ועוד יותר, ואפשר למדוד ערכים והתנהגויות על־פי מידת קִרבתם אל האלוקות, או השלמות.

השלמות באה לידי ביטוי בכל מיני מישורים. ברובד הפשוט ביותר: שלמות הגוף, תקינותו ויופיו. מצאנו בתורה שמייחסים ערך ליופי. גדולתם של אישים בתנ"ך ובחז"ל מבוטאת גם ביופיים. שלמות מבוטאת בבריאות, חיוניות וכוח חיים, והיעדרם של אלו, אם על־ידי מחלה, מום או מוות, מבטא חיסרון בשלמות. האידאל של השלמות בנישואין ובמשפחה — "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב', כד)  — נפגם באלמנות ובגירושין.

הכוהנים הם המובילים את עבודת ה' בישראל. הם המסמלים את הדבקות באלוקים ואת השאיפה לשלמות, ולכן הם נדרשים להופיע בכליל הדרם. לכן טמא ובעל מום נפסלים לעבודה. לכן נאסר עליהם להיטמא, ולשאת אישה גרושה, זונה וחללה. לכן הם נדרשים להופיע במלבושי כבוד ותפארת, ובמקומות רבים הם מתוארים כיפי־תואר במיוחד.

מובן הדבר שבימינו, כשבית־המקדש חרב ואין הכוהנים נושאים במשא העבודה המיוחד, לא ניכר הטעם לזכויות־היתר שלהם, ובוודאי שקשה להבין ולקבל את החובות המקשים על חייהם. דומים הם למלך שהוגלה מארצו בעקבות הפיכה, והוא מצפה לחזור לשלטון. מלך שכזה נוהג גינוני מלכות גם במקום גלותו, אף־על־פי שהתנהגותו נראית חריגה מוזרה ומיותרת בסביבה הכללית. כל עוד הוא מאמין בסיכוי שיחזור למלוך, הוא יתגבר על הגיחוכים, וימשיך להקפיד על גינוני המלכות. רק מי שמתייאש מן המלוכה, ישנה את אורחותיו ויתחיל לנהוג כאחד העם. התביעה לבטל את חובות הכוהנים בימינו באה מחוגים שאינם מבקשים בכנות "והשב את העבודה לדביר קדשך", "והשב כהנים לעבודתם ולוויים לשירם ולזמרם".

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'תורת אמך: דרשות לפרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר