לפניכם קטע מתוך דף הלימוד של "מתן על הפרק" בו תמצאו שאלות מנחות והרחבות לעיון והעמקה:
בספרות החכמה במקרא ובמזרח הקדום מקובל להבחין בין שני סוגים מרכזיים של ספרות חכמה: ספרות החכמה הדידקטית וספרות החכמה העיונית. ספרות החכמה הדידקטית לובשת בדרך כלל צורה של פתגם קצר ושנון והיא כוללת פתגמים אמנותיים, הבנויים על דרך התקבולת השירית, כגון: "בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ" (משלי י', א). צורתו הטבעית של הפתגם היא החיווי הסתמי, האמירה, כדוגמת: "מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע" (שמ"א כ"ד, יג), אך יש והוא מנוסח בצורת עצה: "אַל יִתְהַלֵּל חגֵֹר כִּמְפַתֵּחַ" (מל"א כ', יא). פתגמי החכמה הדידקטית מאפשרים לאדם ללמוד מניסיונם של אחרים, ומעניקים לו את הידע הדרוש לכלכל את מעשיו באופן כזה שלא יעמוד בסתירה לחוקיות. ידע, שיסייע לו להימנע מטעויות ויוביל אותו להצליח בדרכו. הסוגה הספרותית הזו מאפיינת את ספר משלי, ספר בן סירא ונפוצה מאד בכתבים השייכים להוראות החכמה המצריות.
א. גם בספרים ההיסטוריים ובדברי נבואה נמצאים משלים פזורים. עיינו למשל במשלים המופיעים במקורות הבאים:
'מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע' (שמ"א כ"ד, יג)
'אַל יִתְהַלֵּל חגֵֹר כִּמְפַתֵּחַ' (מל"א כ', יא)
'עַל כֵּן הָיְתָה לְמָשָׁל הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִאִים' (שמ"א י', יב)
'מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר' (ירמיהו כ"ג, כח)
1.מה מאפיין את המשלים הללו מבחינת אורכם וצורתם? השוו את המשלים שהופיעו לעיל עם המשלים הבאים בספר משלי:
'בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ' (י', א)
'עֶבֶד מַשְׂכִּיל יִמְשׁלֹ בְּבֵן מֵבִישׁ וּבְתוֹ אַחִים יַחֲק נַחֲלָה' (י"ז, ב)
'מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה א תמיש תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ' (י"ז, יג)
'מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה א תמיש תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ' (י"ז, יג)
2. להבנת המבנה השונה של המשלים במשלי עיינו בדבריו של א' רופא:
ההסבר הטבעי ביותר לתופעה זו יהיה לומר, שהמשפטים הקצרים, בעלי הצלע הבודדת, משקפים את השלב הראשון בתולדות הפתגם, כשנולד בקרב העם, ושימש בפי ההמון ובפי זקניו, ואילו הפתגמים המורכבים, בעלי שתי צלעות, הם העיבוד הספרותי של הפתגם, עיבוד שנעשה לפי הכללים של היצירה הפיוטית בתקופת המקרא, וקודם כול לפי הכללים של תקבולת הצלעות. המעברים יצאו מקרב המשכילים, חכמי החצר וחוגי הסופרים, והמורים בבתי הספר של הפקידות.
ההסבר הטבעי ביותר לתופעה זו יהיה לומר, שהמשפטים הקצרים, בעלי הצלע הבודדת, משקפים את השלב הראשון בתולדות הפתגם, כשנולד בקרב העם, ושימש בפי ההמון ובפי זקניו, ואילו הפתגמים המורכבים, בעלי שתי צלעות, הם העיבוד הספרותי של הפתגם, עיבוד שנעשה לפי הכללים של היצירה הפיוטית בתקופת המקרא, וקודם כול לפי הכללים של תקבולת הצלעות. המעברים יצאו מקרב המשכילים, חכמי החצר וחוגי הסופרים, והמורים בבתי הספר של הפקידות.
ב. עיינו בפתגמים הבאים. פתגמים מקבילים שלהם צלע אחת משותפת ובדקו מהו המאמר הבסיסי ומהי המשמעות המוענקת לו מהצלעות שנוספות לו. האם לדעתכם הדוגמאות מבססות את טענתו של רופא?
ט"ו, ח זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה' וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ.
כ"א, כז זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ.
ט"ו, יח אִישׁ חֵמָה יְגָרֶה מָדוֹן וְאֶרֶ אַפַּיִם יַשְׁקִיט רִיב:
כט, כב אִישׁ אַף יְגָרֶה מָדוֹן וּבַעַל חֵמָה רַב פָּשַׁע.
י', א בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ.
ט"ו, כ בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּכְסִיל אָדָם בּוֹזֶה אִמּוֹ.
ט"ו, לג יִרְאַת ה' מוּסַר חָכְמָה וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה.
י"ח, יב לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"