בהתחלה נראה היה שהגבעונים באו מתוך הערצה לה', אך לבסוף התברר שהם באו מתוך פחד. בכל זאת יהושע משאירם בחיים מפני שהם מביעים יראה גדולה מה' ואמונה בכוחו, ומוכנים לקבל את מרותו.
שתי טענות יש בפי הגבעונים.
בתחילה, כאשר ישראל עדין לא יודעים מי הם, הם טוענים גבוהה גבוהה: "מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד בָּאוּ עֲבָדֶיךָ לְשֵׁם ה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי שָׁמַעְנוּ שָׁמְעוֹ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרָיִם" (ט).
ישראל קבלו את הגבעונים בגלל רוממות ה' אשר בפיהם. קשה לדעת עד כמה היתה מוצלחת התחפושת שלהם. בדרך כלל שקים ובגדים לא מתבלים באותו הקצב שבו מתייבש הלחם. וכל ההצגה נראית לא משכנעת. אבל מי שבא לשם ה', עם ישראל מקבל אותו.
אחרי שישראל כבר יודעים מי הם הגבעונים, טוענים הגבעונים טענה אחרת לגמרי: "כִּי הֻגֵּד הֻגַּד לַעֲבָדֶיךָ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ לָתֵת לָכֶם אֶת כָּל הָאָרֶץ וּלְהַשְׁמִיד אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ" (כד).
תבנית הטענה דומה מאד. שמענו על אלקיכם ואנו יראים מפניו. בשתי הטענות גם נאמר שהם מוכנים להיות עבדינו, גם בטענה הראשונה וגם בשניה. אלא שתוכן הטענה הוא אחר לגמרי. בראשונה מובעת אהבה והערצה לה', ואילו בשניה מובע רק פחד מפני ישראל.
ועם זאת, יהושע לא מבטל את השבועה שנתנה ברמאות. כנראה מפני שיש דמיון רב בין שתי הטענות. נכון שהגבעונים לא באו מתוך הערצה לה', אבל הם באו מתוך יראה גדולה מה' ומתוך אמונה בכוחו, ומוכנים לשם כך לקבל את מרותו.
זה מספיק כדי לא להכות אותם. זה לא יזכה אותם בברית של שוויון זכויות עם עם ישראל, אבל זה בהחלט מספיק כדי להישאר בחיים בארץ, ולהיות חלק מהעם החי בארץ. לא חלק מרכזי החי את רוממות ה', אבל בהחלט חלק המבין את גדולת ה' ומבין שצריך לעבדו.