בפרקים ה'-ו' אנו פוגשים מגוון עשיר וציורי של דמויות – מצורע, גנב, נואפת, נזיר, נזירה וכהנים. למרות השוני בין הדמויות, יש דבר מה משותף ביניהן, המקשר בין רצף הופעתן: כולן פוגעות בקדושה הנמצאת במחנה.
בעוד פרקים א'-ד' עסקו במבנה של המחנה – המשכן במרכז ומסביבו העם – פרקים ה'-ו' עוסקים בחיים היומיומיים במחנה, כאשר היחס אל הדמויות השונות נובע מהתפיסה שאלוקים נוכח בתוך המחנה.
המשכן איננו מגדל שן המנותק מהחיים, אלא מרכז רוחני המקרין על המרחב כולו. מעשי הגנב הם אמנם חטא כלפי החברה, אך גם כלפי אלוקים: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בה׳״ (במדבר ה', ו). מהמשך הפסוקים מתברר שהגנבה מאדם אחר היא מעילה בה'. כאשר אלוקים נוכח בחיים, הערכים האלוקיים הופכים להיות חלק מן המציאות. עיוות של המציאות נחשב כביכול לפגיעה ממשית באלוקים. המילים ״מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם״ מלמדות שמה שנאמר על הגנב תקף גם בנוגע לכל חטא שבין אדם לחברו.
אחרי פרשת הגנב מופיעה פרשת סוטה, העוסקת באישה החשודה בבגידה בברית הנישואין. האישה מובאת אל המשכן ונעמדת ״לִפְנֵי ה׳״ (במדבר ה', טז; יח; ל). בטקס שעורכים לה היא שותה תערובות של ״מַיִם קְדֹשִׁים״ עם עפר ״בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן״ (יז), ולתוך התערובת מוחקים את הכתב של הקלף שעליו כתובים הפסוקים מפרשת סוטה (כג). המים עשויים להיות לה לברכה או לקללה, בהתאם לשאלה אם היא חפה מפשע או חוטאת. נראה שכשעפר המשכן ומילות התורה הנוגעות לסוטה באים אל קרבה, בכוחם להבחין באיזון הקיים בינה לבין המציאות האלוקית. כאשר יש הרמוניה ביניהן התערובת היא לברכה, וכשאין הרמוניה, המפגש הישיר עם הקודש פוגע במי שמחלל אותו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'להתעורר ליום חדש: קריאה מתחדשת של התורה ושל החיים' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר