הפסוק "בָּבֶלָה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם..." (כב) שימש כאחד המקורות המרכזיים לאיסור 'דחיקת הקץ'. רבנים שונים ביססו על פסוק זה ולצדו פסוקים אחרים, משנה שלמה שראתה בתנועה הציונית 'מעשה שטן'. למרבה המזל, הייתה גם פרשנות אחרת.
במידה רבה, לימוד התנ"ך זכה לעדנה מרובה רק בדורות האחרונים, עם שיבת העם לארצו. לבד מיחידים, בדרך כלל תלמידי חכמים מובהקים, במשך שנות דור נדחה לימוד ספרי הנביאים והכתובים (להבדיל מן התורה שנקראה מדי שבת בבתי הכנסת) מפני לימוד מקורות אחרים דוגמת התלמוד, המדרש והספרות ההלכתית. אפילו בימינו, בעולם הישיבות החרדיות, בארץ ובחו"ל, תופס לימוד התנ"ך מקום מועט, אם בכלל.
אכן, גם במציאות זו, יש פסוקים ש'שפר עליהם מזלם', מסיבה זו או אחרת, וזכו לשימת לב מרובה. אחד מהם מצוי בפרקנו. שבר פסוק קצרצר, החבוי בסוף הפרק: "בָּבֶלָה יובאו ושמה יהיו" (וסיומו: "עד יום פקדי אותם נאם ה', והעליתים והשיבותים אל המקום הזה"; כב). פסוק זה שימש אחד המקורות המרכזיים לאיסור "דחיקת הקץ".
אחד מגדולי האמוראים, רב יהודה, למד ממנו ש"כל העולה מבבל לארץ ישראל", עובר – לא פחות - ב"עשה"! (=איסור ועבירה על מצווות "עשה") (ראו את דברי הגמרא). חכמים שונים, דוגמת האדמו"ר מסאטמאר ורבנים אנטי ציוניים שונים, ביססו על פסוק זה (ולצדו, פסוקים אחרים), משנה שלמה שרואה בתנועה הציונית "מעשה שטן", משום שפעלה באופן אקטיבי לקידום העלייה לארץ וגאולתה, מבלי להמתין עד שהקב"ה יעשה כן.
למרבה המזל, הייתה גם פרשנות אחרת.
כבר בתלמוד מצמצם האמורא רבי זירא את משמעות ה"איסור" רק ל"כלי שרת", כלי בית המקדש, ואינו רואה בו מקור לאיסור עלייתם של בני אדם לארץ. גם חכמי התנועה הדתית-ציונית, שחברו לעמיתיהם בהגשמת הציונות, פירשו את הפסוק בדרך דומה. כך נתאפשרה עלייתם של מאות אלפי יהודים לארץ, קודם הקמת המדינה, שזכו להינצל מגיא ההריגה וראו הם, בניהם ובני בניהם, בבניין הארץ, בתקומת מדינת ישראל ובנס הגדול של התגשמות חזון "שיבת ציון".
באדיבות אתר 929