התורה מתארת בפרוטרוט את כל ההתעסקות עם דם האשם והזאתו על גבי המצורע. דומה כי אין מדובר בתהליך כפרה שנעשה על ידי הקרבן אלא בתהליך טהרה בו מזים עליו כמזבח.
התורה מתארת שאת דם האשם יש לקבל בידו של כהן ולא בכלי כשאר קרבנות (פס' יד). באופן פשוט נראה היה לומר שאין כאן כלל מעשה 'עבודה' של כפרה כשאר קרבנות, אלא מין מעשה היטהרות והחזרה של המצורע למחנה ישראל. לכן יש צורך לקבל את הדם בכלי לצורכי הכפרה ורק אחר כך לקבל דם ביד לצורכי טהרה. כך גם עולה מדברי רש"י בפסחים נט ע"א שכותב שאשם המצורע עיקר הטהרה תלויה בו שהרי נותן מדמו על גבי בהונות.
הגמרא ביומא סא ע"א משווה את הזאת הדם ונתינת השמן על המצורע להזאות הדם ביום הכיפורים על גבי המזבח הפנימי והפרוכת וגם בזה ישנו רמז לכיוון של טהרה וכפרה.
נראה שעצם ההזאה על בהונות ידו ורגלו של המצורע שיש בה בעצם הזאה על קצותיו וכן השפיכה על גבי ראשו מזכירות את הזאת הדמים על גבי קרנות המזבח הפנימי ושפיכת יתר הדם על ראש המזבח.
ניתן לומר שישנה כאן מעין טהרה של המצורע שהוא המשמש כמזבח הכפרה לעצמו לאחר שנחשב כמת ממש, ורק לאחר זאת יכול להיכנס בחזרה למחנה. זו הסיבה שהטהרה הזו נעשית בידו של הכהן ולא בכלי, כדרך שנעשית ההזאה על קרנות המזבח הפנימי באצבעו של הכהן.