דמותה של רות

מה יודעים אנו על רות? מעט מאוד. המגילה אינה מתארת את מראה דמותה ואת חייה הקודמים ואף לא את הקורות אותה לאחר נישואיה. אנו מכירים את רות שלושה חודשים בלבד: בתקופת קציר השעורים וקציר החיטים. ובכל זאת אנו חשים קרבה אליה, סבורים אנו כי מכירים אנו אותה, ואת אישיותה הרוגעת.

זרה הייתה רות בכל מקום בו חייתה. בשדה מואב הייתה אשת היהודי, האישה שעזבה את בני עמה ובחרה לחיות עם איש זר. ביהודה הייתה מואביה, זרה וענייה שבאה ממרחק. עם זאת, בכל מקום חייתה באמונתה - לא נכנעה ולא השתנתה. עיקשת הייתה, לא קיבלה את עצת חמותה, לא קיבלה את מרות סביבתה. בדרכה הלכה, באמונתה חייתה. נאמנה הייתה לבעלה, והשקיעה את כל כוחה בגאולתה - ובגאולתו.

לא הנישואין עם בועז היו מטרתה של רות, אלא הגאולה. רצתה לקבל את הסכמתו של בועז לגאול אותה, ולהחזיר את מחלון אל החיים, באמצעות הבן אשר יוולד לה. ובועז, שהבחין בסגולותיה של רות ואהבה - מוכן למלא את מקומו של המת: לשאת את רות, לגאול את השדות, כדי "להקים שם המת על נחלתו, ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו" (ד', י).

רות מקבלת בשלווה את כל הניתן לה, מודה על הכל, ורואה עצמה כבלתי ראויה לכל הטוב הנעשה עמה.

רות מקרינה אהבה ורוך, שלווה ומרגוע אל כל סביבותיה. היא משנה את התנהגותו של הנער אשר על הקציר; היא מרככת את סגנון דיבורו של בועז - האיש התקיף מבית לחם. ואף נשות בית לחם, שבפגישה הראשונה עמה קוראות בפליאה ובבוז "הזאת נעמי" (א', יט), לאחר שבעה שבועות, לעת כלות קציר שעורים, כבר יודעות כולן "כי אשת חיל" היא רות (ג', יא). ולאחר כלות ימי ההריון הן משנות בשנית את טעמן, וקוראות לעבר נעמי: "כי כלתך אשר אהבתך ילדתו, אשר היא טובה לך משבעה בנים" (ד', טו). והן מביטות בפליאה אל האהבה שבין הכלה והחמות - אהבה המנוגדת לכל מסורת ולכל מקובל.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת