דמות של אבא בחלון

כאשר אשת פוטיפר ניסתה לפתות את יוסף הוא היה כבר מנותק למעלה מעשר שנים ממולדתו ומבית אביו ושרוי ללא מכר ורע בבית עבדים, בין מצרים שטופי זימה. אין הוא חייב לאיש דבר. אדרבא, 'ביזיון הבור' וכל מה שעוללו לו אחיו, יכול לתת לו 'הכשר' להפנות עורף לכל עברו, ולהשתלב בתרבות המצרית הפורשת לפניו את כל מנעמיה.

ואכן רגליים לדבר כי יוסף נמשך במידת מה אחרי תרבות נלוזה זו: על הפסוק "ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה" (ו) אומר המדרש: "החל ממשמש בעינו ומתלה בעקבו ומסלסל בשערו" (ב"ר פ"ד,ג).

ואף על פי כן עמד יוסף בשעת המבחן המכרעת: "ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה" (יב). אשת פוטיפר ודאי אינה מבינה את פשר המנוסה, ועבורה כל לבטיו המוסריים של יוסף הינם 'שפת חרטומים'. אבל בליבו של יוסף מהדהדת זעקתו, המכוונת כלפי עצמו יותר מאשר כלפיה: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאות וחטאתי לאלהים?" (ל"ט, ט).

מהיכן נטל יוסף את הכוחות לעמוד בניסיון? חכמינו במסכת סוטה (ל"ו ע"ב) חשפו טפח מתהום נפשו ואמרו: "באותה שעה באה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון". דמויות אבא ואמא הנראות בחלון מקפלות בתוכן את כל היפה והנאצל שהוטמע ביוסף.

חכמינו מלמדים אותנו שיש לבנות בנפש פנימה 'מודל להזדהות' – מעין 'דמות דיוקנו של אבא', שעליה ניתן להישען כצוק סלע איתן בהמית גלים ומשברי ים. יכולה היא להיות דמות אב או אם, רב או חבר, ובלבד שתעורר געגוע לטוב ולנאצל. דמות שתלחש בעת משבר: אינך לבד אהוב יקר ועוד לא מאוחר. יש לך כתובת ויש לך שם.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות