העולם המתואר בפרק ב' מבטא מציאות רוחנית שבה העולם כולו נברא למען האדם אך קיומו של האדם מותנה במערכת היחסים שלו עם ה'.
פרק ב' מתאר את בריאת העולם מזווית שונה מזו שהוצגה בפרק א'.
בפרק ב' האדם עומד במרכז הבריאה וכמעט הכול נברא למענו:
* שום צמח אינו יכול לגדול לפני בריאת האדם (ה).
* ה' נוטע גן מיוחד למגורי האדם (ח).
* ה' "מעסיק" את האדם כשומר בגן (טו).
* ה' בורא את בעלי החיים בניסיון למצוא חברה הולמת לאדם (יט, והשווה לפסוק ז!).
* ה' בורא לאדם אישה (כא-כג).
בניגוד לפרק א', שבו תפקידו של האדם לשלוט בבריאה, תפקידו של האדם בפרק ב' הוא לציית לבוראו ולמלא את תפקידו כשומר הגן.
אולם הדבר החשוב מכול הוא שבפרק ב' האדם נכנס למערכת יחסים עם ה' הכוללת שכר ועונש: "ויצו ה' א-להים על האדם לאמֹר: מכל עץ הגן אכֹל תֹאכֵל, ומעץ הדעת טוב ורע - לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (טז-יז).
שם הא-ל בפרק ב' הוא שם הוי"ה, שיסודו בשורש הו"ה, דבר המדגיש את היות גן עדן סביבה שבה האדם חש במציאות ה' - מה שמאפשר את מערכת היחסים ביניהם.
על אף שהוא מתואר באופן גשמי, מבטא העולם המתואר בפרק ב' מציאות רוחנית שבה העולם כולו נברא למען האדם אך קיומו של האדם מותנה במערכת היחסים שלו עם ה'. זאת בשונה מהעולם של פרק א', שבו האדם מתואר כשליט העולם וזאת ללא התניה ביחס כלשהו עם ה'.
איזה מהתיאורים הוא, אם כן, התיאור הנכון?
ככל הנראה שני התיאורים נכונים, וכל אחד מהם מתאר היבט שונה של הקיום האנושי. מצד אחד, האדם אכן חי בעולם הטבע ועליו להיאבק על מנת לכבוש בו את מקומו כשליט. מצד שני, האדם גם חווה מציאות רוחנית שבה הוא נקרא לממש את הפוטנציאל הגלום בו ליצירת קשר עם ה' על ידי שמירת המצוות ועל ידי חתירה לשלמות. אדם שאיננו מודע לפן זה של קיומו נידון, בעצם, למוות רוחני.
סיפורי הבריאה בפרשת בראשית מקפלים אפוא בתוכם את יסודות האמונה והתורה: בריאת העולם על ידי ה' ויכולתו של האדם לחיות חיים רוחניים באמצעות התקשרות לה'.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון