בפרק א' אנו פוגשים את האדם כחלק מהטבע על כל המשתמע מכך, בפרק ב' לעומת זאת מתואר האדם כמהות מיוחדת במינה, נבדלת מהטבע, שבתוכה מתממש ויוצא מן הכוח אל הפועל יסוד "צלם א-להים".
בפרק הראשון של ספר בראשית מספרת לנו התורה על בריאת הזכר והנקבה. עיקר עניינו של פרק זה, כמובן, איננו האדם אלא היקום, הטבע האורגאני והאי-אורגאני. התורה מזכירה את בריאת האדם כיוון שהוא חלק מן היקום, וסיפור הבריאה היה נמצא חסר לו היתה התורה משמיטה את דבר היותו של האדם גם הוא יציר נברא...
התנך מודע להיות האדם יצור טבעי, שמקומו לצד החיות והצמחים. הרעיון בדבר טבעיותו של האדם שימש ככוח מונע באתיקה ובמטפזיקה היהודית. חוסר היציבות, חוסר הביטחון, החיים והמוות, חוסר הישע ופגיעותו של האדם הם מוטיבים נפוצים בספרות הנבואה...
בפרק ב' של ספר בראשית מתבטא במלואו הניתוק שניתק האדם מן הטבעיות ומחוסר האמצעיות הפונקציונלית הביולוגית. האדם מתואר בו כמהות מיוחדת במינה, שבתוכה מתממש ויוצא מן הכוח אל הפועל יסוד "צלם א-להים", מהות שהמרכיב המיוחד והמציין אותה עומד לקרום עור וגידים. בפרק ב' מוצאים אנו את האדם כסובל מחבלי לידה, עומד כביכול ללדת את עצמו כבן אנוש, כמעין "אני" הפורש מסביבתו, השקוע במחשבות על אודות הדברים שבקרבתו והרואה את סביבתו כמהות שונה וזרה הניצבת לעומתו...
בעוד שפרק א' עניינו באדם-נטורה (חלק מהטבע), פרק ב' מספר את סיפרו של אדם-פרסונה (אישיות יחודית)... אדם-נטורה הוא ריאליסט, אדם-פרסונה הוא חולם, ואולי מוטב לומר חולם נועז, בעל חזון. הריהו הרפתקן נועז ביותר. אדם-פרסונה מבקש להשיג עוד ועוד; אדם-נטורה שמח במנת חלקו המועטה. היהדות רואה בעין יפה את אדם-פרסונה.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך ספרו של הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק, 'אדם וביתו', עמ' 27-30