האחריות לדרוש את ה'

צפניה מתאר את הכרתת הפושעים מירושלים, ומפרט אותם בסדר יורד:

"וְהִכְרַתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה
אֶת שְׁאָר הַבַּעַל
אֶת שֵׁם הַכְּמָרִים עִם הַכֹּהֲנִים
וְאֶת הַמִּשְׁתַּחֲוִים עַל הַגַּגּוֹת לִצְבָא הַשָּׁמָיִם
וְאֶת הַמִּשְׁתַּחֲוִים הַנִּשְׁבָּעִים לַה' וְהַנִּשְׁבָּעִים בְּמַלְכָּם
וְאֶת הַנְּסוֹגִים מֵאַחֲרֵי ה' וַאֲשֶׁר לֹא בִקְשׁוּ אֶת ה' וְלֹא דְרָשֻׁהוּ" (ד-ו)

החמור ביותר - פסלי הבעל, אחריהם כמריו וכהניו - נציגיו, ובכלל כמרי וכהני עבודה זרה, שאשמתם גדולה משל המאמין הפשוט.
מתחתם - העובדים הפשוטים העובדים לצבא השמיים. מעבר לכך שאשמתם קלה מאשמת הכהנים עצמם, ניתן ללמוד מכך גם על הסלחנות היחסית כלפי עובדי צבא השמיים המסתמכים על כוחות טבע ושלטון קיימים "אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים" (דברים ד', יט), לעומת עובדי הבעל שהוא כישות נפרדת שבאה להחליף את שם ה'.

לאחר מכן מתוארים חוטאים שבמבט ראשון לא ברור מה חטאם: "המשתחוים הנשבעים לה'".

אך אם נחלק נכון את הרשימה, נראה שהמפריד בין החלקים ברשימה הוא המילה 'את'. ולכן ההגדרה המלאה לאנשים אלה היא: "המשתחוים הנשבעים לה' והנשבעים במלכם" ובעצם מתוארים לנו כאן אנשים המשתפים את עבודת ה' עם פולחן מלכם, כפי שנהוג היה בתקופות קדומות לזהות את המלך עם דמות האל. כת זו נחשבת על ידי צפניה כעבודה זרה לכל דבר, ומושווית בחלוקת הפסוקים לעובדי צבא השמיים ממש. היא אף יותר גרועה מהבאים בתור אחריה - "הנסוגים מאחרי ה'" - אלה אותם אנשים חסרי גב, שאין להם דת או אמונה רשמית, והם רק מוצאים עצמם מתרחקים מכל הרעיון ומעבודת ה' א-להי אבותם. אליהם משווה הפסוק באותה רמה (ללא חילוק רמות על ידי המילה 'את' אבל כן הפרדה במילה 'אשר') את אותם אלה שאמנם רואים עצמם כמאמיני ה', אך אינם עושים דבר לשם כך, אלא שומרים על מסורת ריקה ללא דרישת רצון ה' בעולם של חורבן וכאוס דתי.

הנוכחים האחרונים ברשימה מפתיעים. צפניה מלמד אותנו שכאשר החורבן קרב, גם החוטאים הקטנים יותר, אלה שחוטאים לתאוותם ולמנוחתם ושוקטים על שמריהם - גם הם נחשבים כמביאי החורבן. בשעה של סכנה ופורענות, הדרישה המינימלית ביותר מכל אדם היא לחפש את דבר ה' ולהיות אחראי למעשיו כלפי שמים וכלפי העם כולו.