לפי הרמב"ם מטרת מערכת דיני הטומאה והטהרה היא להגביר את חוויית מורא המקדש כחלק מיראת השמיים. לפי דבריו, טומאה היא מושג שאין לו כל חשיבות הלכתית עצמאית.
הרמב"ם קובע שמבחינה הלכתית, טומאה כשלעצמה איננה אסורה. תופעת הטומאה היא בעייתית רק כשהיא נפגשת עם הקודש - דהיינו, כאשר אדם טמא רוצה להיכנס אל המקדש או לאכול קודש. לא הטומאה לבדה אסורה, אלא המפגש הרצוני של הטמא עם הקודש הוא האסור, מפני שיש בכך חילול של הקודש. יחסנו אל מציאות הטומאה כשלעצמה הוא נייטרלי: הטומאה איננה רעה או טובה; היא מציאות. המגבלה שהיא מטילה היא מקומית וממוקדת.
הרמב"ם מרחיק לכת עוד יותר, וקובע אף היתר מוחלט לטמא ולהיטמא: "... מותר לאדם ליגע בכל הטומאות ולהטמא בהן, שהרי הזהיר הכתוב את בני אהרן ואת הנזיר מהטמא במת - מכלל שכל העם מותרין..." (הלכות טומאת אוכלים ט"ז, ט)
התרחקות מן הטומאה כשלעצמה, גם ללא קשר למקדש וקודשיו, היא דרך חסידות בלבד. הרמב"ם מבין שהתרחקות זו משמשת בעיקר כמנוף בעל משמעות חברתית, שתכליתו פרישות והתרחקות מן ההמון - עמדה שהרמב"ם ממליץ עליה: "אע"פ שמותר לאכול אוכלין טמאין ולשתות משקין טמאים, חסידים הראשונים היו אוכלין חולין בטהרה ונזהרין מן הטומאות כולן כל ימיהם, והן הנקראים פרושים. ודבר זה קדושה יתירה היא ודרך חסידות, שיהיה נבדל אדם ופורש משאר העם, ולא יגע בהם ולא יאכל וישתה עמהם, שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים, וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות, וקדושת הנפש גורמת להידמות בשכינה, שנאמר: 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' מקדשכם'". (שם ט"ז, יב).
הרמב"ם מתאר כאן את מעמד ה'חברות' של תקופת חז"ל, שהיה ממוקד בעיקר בהקפדה יתירה על דיני הטהרה, ומסביר שמגמתו היא פרישות חברתית. הרמב"ם מתעלם לגמרי מן הערך העצמי של ההתרחקות מן הטומאה, שכן כאמור הוא אינו רואה בכך ערך.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון