האם נידונו הלויים לעוני?

בניגוד לרוב ה'כהונות' בעולם, האידאל של התורה בבחירת שבט לוי, מתבטא בהרחקתם מנחלות קרקע בארץ – השבטים הלוחמים ינחלו את הארץ שעליה לחמו, ושבט לוי יוקדש לעבודת הקודש, עבודה שעיקרה בתורה הוא שמירה והגנה כפולה – על הקודש וגם על בני ישראל מאש הקודש שעלולה להתפרץ (כמו בסיפור נדב ואביהוא, כמו בסיפור 250 הנשיאים מקריבי הקטורת).

במקום נחלה בארץ יקבלו הכוהנים את קודשי הקרבנות, ואת התרומה מראשית הדגן, התירוש והיצהר, את הביכורים והבכורות, את החרמים ואת "תרומֹת הקדשים" (יט) מקרבנות השלמים. מקומם ומעמדם של הכוהנים בקודש נראה כאן איתן, כל עוד יש משכן (או מקדש) אחד לעם ישראל כולו. אולם, אם יקומו מקדשי במות רבים, יתערער גם בסיס הכהונה, כמו שקרה בפועל. מעמדם של הלוויים מסובך בהרבה.

ברגע שיתבטל הצורך בפירוק המשכן ובהקמתו מחדש, צפויה בעיה לשבט לוי. גם בתפקידי הקבע שלו – הלוויים כמשוררים נזכרו בדברי הימים (א, ט"ו למשל), אך לא נזכרו בתורה.
ואכן, במצב הריאלי המתואר בספר דברים יופיע הלוי, כאחד האביונים בשער, שחובה לעזור לו בצרתו, כי האידאל שבפרקנו לא התקיים.

הפתרון בפרקנו הוא 'מעשר לוויים' ('מעשר ראשון' בלשון חז"ל). החקלאי המגדל אינו עושה טובה בנתינת מעשר משלו ללוי, כי זה לא שלו. זהו פיקדון בעבור הלוי "חֵלֶף עֲבֹדתם אשר הם עֹבדים את עֲבֹדת אֹהל מועד" (כא).

לכן המעשר איננו קודש, הוא נאכל בכל מקום, הוא נחשב "כדגן מן הגֹרֶן וכַמְלֵאָה מן היקב" (כז), וזאת הסיבה, שחייבים להפריש ממנו 'תרומת מעשר' ("מעשר מן המעשר" - כו), כי הוא היבול של נחלת הלוי במקום נחלה בארץ, שאין לו.

באדיבות אתר 929