הבטחת השיבה - ליושבים בארץ

הפרק מלא בבלבול והפתעה, בספק וחשש. העם מפתיע בפנייה לנביא המושמץ, והוא מצידו מלא ספק בנכונות כוונתם. החשש מציף את לבו בעשרת הימים הארוכים בהם הוא ממתין לתשובת האל, אבל כשהתשובה מגיעה היא לא מהוססת והחלטית. אם יעשה העם את המוטל עליו - "והשיב אתכם אל אדמתכם" (יב). אולם, נדמה שכדאי להתעכב על הבטחה זו של השיבה אל האדמה. למי היא ניתנה? עם מי מדבר הנביא? מי ישוב ומתי?

בשאלות אלו נחלקו פרשני המקרא - רבי דוד קמחי מסביר שירמיה מדבר על הגולים, על אלה שכבר גורשו מארצם. אחרת, לא מובן מדוע להשיב את אלו שכבר ישובים בארצם. אבל, המילים נאמרות אל תושבי הארץ, הם שפנו בבקשה לתפילה והם שנתבעים שלא לצאת למצרים. משום כך, המלבי"ם מסביר שההבטחה היא ליושבי הארץ עצמם. כי מסתבר, שאפשר להשיב אדם אל אדמתו גם בשעה שהוא כבר ישוב בה. העובדה, שישראל יושבים באדמת יהודה אינה אומרת שהיא אכן בידיהם. לכן, ירמיה מבטיח - לא רק שתמשיכו לשבת בארץ אלא שהיא תשוב ותהיה שלכם, תהיה אדמתכם.

הרב הרצוג (שו"ת היכל יצחק אה"ב א יב), רבה הראשי של מדינת ישראל, עסק במציאות של אותם ימים ובדיונו ההיסטורי-הלכתי ניסה לשלב את שני הפירושים גם יחד. ברגע בו עם ישראל מחליט להשתקע בארץ, הארץ שבה אליו. כיון שכך, הרי שאין סיבה להימצאותם של אחרים בגולה וכולם שבים ארצה.
אם כן, בשעה שבה יושבי הבית יבינו שזהו ביתם - לא יהיה כל צידוק לאחרים להתארח בביתם של אחרים.

באדיבות אתר 929