התפיסה שאליהו גזר מעצמו בצורת מעלה שאלות קשות ולכן נראה שהגזירה הייתה בצו ה'. בפרק מודגשת החסות האלוקית שנפרשת על אליהו. נבואתו מתקדמת ומתפתחת עד שהוא זוכה לתחיית המתים.
גזירת הבצורת ע"י אליהו נראית לכאורה כהתפרצות ספונטנית מתוך קנאות לכבוד ה' המחולל. לפי זה, יש שהסבירו את המשכו של הפרק כמסלול "מחנך" שיביא את אליהו לוותר על קנאותו. אולם, פירוש זה שאליהו גזר על הבצורת מעצמו, משאיר שאלות רבות ללא ביאור:
א. לאורך כל דרכו פעל אליהו כשליח של מעלה. לרוב מעשיו קדם במפורש ציווי אלוקי ומדוע כאן יחרוג ממנהגו?
ב. אם שליחת אליהו לנחל כרית ולצרפת היתה כדי לחנכו, נמצא שהחטיאה את מטרתה. אליהו לא חזר בו מדרכו עד שהקב"ה ציווהו על כך במפורש.
ג. הדבר מקבל חיזוק בתרעומתו של אליהו: "ה' א-להי, הגם על האלמנה...הרעות..."? מסתבר שטרונייתו היתה נגד גזרת הבצורת הכללית. ברור אפוא שלא הוא יזם את הבצורת.
ד. "היום יוודע כי אתה אלהים בישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי.." (י"ח, לו) - אליהו התפלל להוכחת צדקתו בנקודה זו עצמה: הבצורת לא היתה יוזמתו האישית אלא כל פעולותיו באו בצו ה'.
נראה על כן שהמסופר בפרקנו איננו ביקורת על אליהו, אדרבה, מודגשת החסות האלוקית שנפרשה על הנביא להגן עליו מפני איזבל. הסתרתו באה להציל אותו ואת שבועתו מפני רודפיו, וכך לבטא את החלטיות נבואתו. הפרק מלמד על השגחת ה' שהופיעה בשני פנים: הענישה את העם שבגד בבריתו עם ה', בעצירת הגשם, ומצד אחר העניקה הגנה וחסות ניסית ליראי ה'.
נראה שהמסלול שעבר אליהו היה אמנם מסלול "חינוכי", אבל מגמתו היתה שונה לחלוטין. נבואת אליהו התקדמה והתפתחה במסלול הזה. בתחילה הוא היה שליח למסור את דבר ה' לאחאב. לאחר מכן הפך הוא עצמו לנושא הנבואה וגורלו הזדהה עמה. בהמשך נמסרו לידו המפתחות ואליהו הביא לאלמנה מצרפת את ברכת ה'. לבסוף, בהחייאת בן האלמנה, עמד אליהו כביכול מול גזירת שמיים וזכה לתחיית המתים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'מקדש מלך - עיונים בספר מלכים', בהוצאת מדרשת הגולן