יש לבן אדם צרעת, אז הוא טמא וזה דבר פשוט; אבל כשנראה בו בשר חי, לכאורה זהו סימן להחלמה. בכל זאת התורה אומרת ״טמא הוא״, מדוע?
באשר לצרעת נאמר "וביום הראות בו בשר חי יטמא" (יד). דין זה בעומק פשוטו אומר, שאם מתחילה להיוצר חיוּת מתוך הנגע, שהחיים שהאדם מקבל באים מתוך הנגע — זהו גם כן סימן של טומאה.
קודם היה לו לאדם רק נגע; עכשיו הוא גם מתחיה מתוכו. יכול להיות אדם שבתחילה פשוט לא סובל את הבריות: זה לא מדקדק בנטילת ידיים וזה לא מדקדק בנטילת צפרניים, והוא לא רוצה להיות בסביבתם, והוא יוצא מחוץ לבריות; אבל לאחר זמן הנגע נעשה עבורו למקור של חיוּת והנאה. קודם היה אדם שדיבר לשון הרע, מפני שהייתה בו גסות הרוח, ואילו כעת כל החיוּת שלו נובעת מתוך זה.
כאשר הנגע הופך להיות לנס ודגל, זה דבר הרבה יותר חמור מאשר סתם נגע. מה שקודם היה אצלו חיסרון, עכשיו הופך להיות התענוג שלו, ואפילו ה"אידאולוגיה" שלו.
כאשר מתחיל לצמוח בשר חי בתוך הנגע, זו לא חיוּת של הבראה; זו חיוּת שבה הנגע הופך להיות רפואה, המוות נהיה חיים. זה כאילו המת יוצא מקברו ומתחיל להסתובב.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'חיי עולם: שיחות על פרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר