ממספר נבואות הן בספר ירמיהו והן בספר יחזקאל אנו למדים על ויכוח תיאולוגי שהתעורר, כנראה, לאחר גלות יהויכין, בין הנשארים ביהודה ובין אלו שגלו.
פרק כ"ט בספר ירמיהו עוסק במכתב ששלח ירמיהו לגולי בבל, לאחר גלות יהויכין, ובו הוראות שונות. בפסוקים טז-יט ירמיהו מנבא לעם על פורענות קשה שתבוא על אנשי ירושלים "אחיכם אשר לא יצאו אתכם בגולה" (טז). יתכן מאוד שהרקע לאמירת הדברים דווקא לגולים לבבל, הוא קביעתם של 'הנשארים' שהגולים בעצם גלותם הוכיחו שהם פשעו והתנתקו מה' ואילו הם שנשארו בארץ יחיו בשלווה תחת חסות ה'. כך מפורש ביחזקאל פרק י"א, טו: "בֶּן אָדָם אַחֶיךָ אַחֶיךָ אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה אֲשֶׁר אָמְרוּ לָהֶם יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם רַחֲקוּ מֵעַל ה' לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה".
הוויכוח נסב סביב השאלה מי מהם הוא הנציג האותנטי של עם ישראל: הנשארים וודאי טענו 'לכתר' לאור העובדה שהם יושבים בארץ, והסתמכו על הברית בין העם לה' סביב ארץ ישראל בבחינת "עיני ה' אלוקיך בה" (דברים י"א, יב). לדידם, הישיבה בגלות מנתקת את העם מה'. לעומתם, הגולים הסתמכו על כך שבסופו של דבר הנאמנות לה' באה לידי ביטוי בעיקר בקיום ברית סיני ובשמירת המצוות כאשר המרכיב הגיאוגרפי אינו הגורם המרכזי.
תגובתו של יחזקאל שם לדברים אלו היא חד משמעית: הנשארים יגלו גם הם. כך מגיב יחזקאל גם בפרק ל"ג פסוקים כד-כה:
"בֶּן אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה. לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה': עַל הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?!"
תגובה קשה נוספת לעמדה זו אפשר למצוא בירמיהו פרק כ"ד במשל התאנים, שם התאנים הרעות שבמשל מסמלות את יושבי ירושלים ואילו התאנים הטובות שבמשל מסמלות דווקא את הגולים.