הגיע הזמן להתבגר

לאחר יציאת מצרים ברפידים (שמות י"ז) היכה משה בסלע ויצאו מים, וזה נחשב לנס. המריבה והתלונה של בני ישראל נענו, ו"יש ה' בקרבנו".

בפתח שנת ה-40, בהתחלת היציאה מן המדבר, הפכו 'מי מריבה' לחטא משה ואהרן, לכישלון ולגורם מניעת כניסתם לארץ האבות.

מדרש חז"ל המובא ברש"י פירש את החטא בהכאה בסלע, כי ה' אמר לדבר אל הסלע. אבל בפרשה המקבילה בספר שמות, המכה בסלע הייתה הנס, וכאן הפכה לחטא?

דרך האמונה על ידי נסים, אותות ומופתים מתאימה לנפש ילדותית, ועם ישראל ביציאת מצרים היה עַם-תינוק. אימא ואבא צוחקים לתינוק והוא צוהל, אך ברגע שהם נעלמים הוא בוכה. עַם-תינוק רואה נִסים ושר שירה, אך כאשר הוא צמא ורעב הוא בוכה ומתלונן. התגובה היא מיידית. כל קושי הוא משבר, משבר אמוני.

אדם בוגר מתנהל על פי כוח הדיבור, שלו ושל אלה שמשפיעים עליו. עַם-בוגר עבר מן הניסים והאותות אל "עשרת הדברים". ואכן, מהר סיני נעלם המטה של משה עם נפלאותיו.

את היציאה מהמדבר הוביל משה שוב בעזרת המטה המכה בסלע ונחש הנחושת, ולא האמין שאפשר להביא את העם המותש אל דרגת הדיבור בשלב ההוא. על זה אמר ה': "יַעַן לא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי (=לא סמכתם עליי) לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְֹרָאֵל (=בהנהגת הדיבור), לָכֵן לא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (יב).

רק בערבות מואב, אחרי הניצחונות על סיחון ועל עוג, פתח משה ב"אלה הדברים", ושם באמת אין מטה, אין אותות ואין מופתים, אפילו לא לנביא – מבחנו של נביא האמת לדורות יהיה רק בדברים שיאמר (דברים יח).

עוד באותו עניין ראו את הפוסט מאת הרב יעקב נגן (גנק) 'דיבור כהנהגה'

באדיבות אתר 929