הדסה היא אסתר

כפילות שמה של הדסה-אסתר, עברי לצד לועזי, משותפת לדמויות המקראיות המשרתות בחצר מלך נכרי: יוסף זוכה לכינוי צפנת פענח, דניאל לשם בלשאצר ואילו חבריו חנניה מישאל ועזריה מכונים שדרך מישך ועבד נגו (דניאל א', ז). אלא שלעומת דמויות אלו, המקבלאת את שמן הלועזי עם כניסתן לחצר המלכות, אסתר נושאת את שמה הלועזי עוד בטרם כניסתה לארמון. היו שראו בשמה הפרסי של אסתר עדות להתבוללות ואובדן הערכים הלאומיים בשושן הבירה, אלא שנשיאת שמות כפולים - יהודיים ומקומיים הייתה תופעה שכיחה בקהילות ישראל שבגלות מאז ומעולם. לעתים קרובות היו זה אותו שם המתורגם בין השפות: עובדיה הוא עבדאללה (עבד ה׳ בערבית), פייגה-ציפורה או צבי-הירש (שם החיה בגרמנית); ולעיתים לא היה קשר הכרחי בין השמות, כמו אצל הדסה-אסתר.

שאלת השמות הלועזיים הייתה נושא לפולמוסים עזים ביישוב החדש בארץ ישראל. ראש וראשון למאמץ זה היה יצחק בן צבי, לימים נשיאה השני של מדינת ישראל, שקרא במאמר בעיתון דבר בשנת 1938: ״הסירו את שמות הנכר מתוככם!״. ב-1944 רטן שמאמציו אינם נושאים פרי: ״השמות הלועזיים שלנו מטביעים על כל המציאות של הישוב חותם של אנדרלמוסיה וערבוביה מוזרה של כל התרבויות הזרות אשר בהן עברנו ולהן עבדנו, ומהן לא נעיז להשתחרר. השמות הזרים של אחינו בית ישראל המתנוססים בראש כל חוצות - אינם אלא סמל לחוסר אחידות ציבורית ולאומית בין נדחי ישראל הרוצים להיות לאומה אחת במולדת האחת והיחידה. זהו מקום תורפה אשר עוד ינוצל נגדנו במובן המדיני בבא יום החשבון בו נבוא עם תביעתנו״. בן צבי קושר בין עִבְרוּת השמות לבין ההצלחה בפרויקט הלאומי של השגת מדינה. בתוך דבריו הוא מזכיר סיפור קטן על אחד בשם מרדכי:

״בהיותי באיזמיר בקרתי בבית אחד שברחוב היהודים העתיק שם, אשר בו גם שבתי צבי, בבית מר חיים קטן והגברת קטן. בשמעה שמארץ ישראל באתי, שמחה לקראתי והראתה לי את תמונת בנה מרדכי, הגר בירושלים ונשא לו אשה אשכנזיה, ובקשו אותי למסור לו דרישת שלום מהבית. כשבקשתי את שמו וכתובתו רשמה לי האם: ״מאקס קליין, ירושלים״. שאלתיה: מי הוא זה, ענתה לי בתמימות: זה הוא בני, אלא שכאן באזמיר היה שמו מרדכי קטן, אבל כעת הן הוא חי בקרב הציונים ולכן שינה את שמו כשם ששינו כל הציונים, וקטן בלשונם ״קליין״, ומרדכי - מאכס... לצערי אין זו אנקדוטה, ולספרדי הרוצה להיות ״מודרני״ נשאר רק לרחוש שם לאומי חדש מסוג ׳קליין׳.״ מסיים בן צבי במרירות (הד המזרח, 17.03.1944).

בעוד במגילה מהווה מרדכי שם לועזי ואף פגאני, כעבור אלפיים שנה מבטא השם מרדכי את טהרת העבריות, אשר דווקא עם השיבה לישראל הולכת לאיבוד.

מתוך ״מגילת אסתר: פירוש ישראלי חדש״ מאת מישאל ציון, בעריכת אביגדור שנאן ובתמיכת קרן אבי חי.

באדיבות אתר 929