הדעת - טוב או רע?

לדעת הרמב"ן, לפני החטא עשה האדם בטבעו מה שראוי לעשות, כפי שעושים השמיים וכל צבאם את פעולתם בהתאם לטבע שנקבע בבריאתם, ללא כל רצון וללא כל רגש, ובעקבות האכילה מעץ הדעת רכש האדם את תכונת הרצון העצמי – לעשות דבר הנראה בעיניו טוב, ושלא לעשות דבר הנראה בעיניו רע. רצון זה, מבחינה מסוימת, הינו תכונה ומידה א-להית, אך מבחינה אחרת הוא בעייתי לאדם, מכיוון שהוא מקשה עליו לעשות את טבע בריאתו ותכליתו בגלל יצרו, תאוותו ורצונו העצמיים.

ונראה לומר שאכן ידיעת טוב ורע בעיקרה הינה תכונה חיובית והיא תכונה שבה האדם אכן דומה לא-להיו. מדוע, אם כן, אוסר הקב"ה על האדם את האכילה מעץ הדעת?

נראה שהתורה רוצה להעביר לנו בפרשה זו, במצווה הראשונה שנצטווה בה האדם, מסר מכונן לגבי כל מצוות התורה. לומדים אנו שעלינו למלא את צו הקב"ה, גם אם נראה לנו שהוא גורם לנו נזק, ושדווקא אי קיום הצו הוא זה שיביא לנו תועלת ויתרון גדול. אנו מחויבים לצו הקב"ה, למרות שנראה בעינינו שאי קיום הצו יקדם אותנו ויפתח אותנו בכיוונים חיוביים.

ניתן אולי לומר עוד יותר מכך: ייתכן שהאיסור על אכילת פרי עץ הדעת היה איסור זמני כניסיון לאדם, והקב"ה כלל לא התכוון שהאדם יישאר לנצח כמי שאינו יודע להבחין בין טוב לרע. ייתכן שאנו עד היום משלמים את המחיר על כך שהבחנה זו בין טוב לרע נקנתה לנו בחטא וכנגד צו הקב"ה, ולא ביוזמתו של הקב"ה בעיתו ובזמנו.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון