מהלך שיבת ציון התחיל בחלומות אוטופיים אך בהמשך התרסקו הללו אל קרקע המציאות. רק כך, מתוך החלום ומתוך שברו, יכולה לצמוח הגאולה הבוגרת, זו שצופה אל החלום המושלם, אך יודעת גם את הקשיים והפשרות שבדרך.
כאז כן עתה, הגאולה מתחילה באופטימיות גדולה, ונמשכת בהתפקחות.
כשישב נביא שיבת ציון בבבל, הוא תיאר את הדרך לירושלים כגן עדן ואת הארץ הנכספת כזבת חלב ודבש. גם אחרי שעלה לירושלים הוא המשיך לתאר את העיר והארץ כמחוז-חפץ, כאישה עזובה שילדיה ואישה חזרו אליה ממרחקים. פרקים יפים של ששון ושמחה. ואז, בפרק נ"ו, חזרו התוכחות. שוב תזכורות של עבודה זרה ביהודה, שוב יש בה מנהיגים לא ראויים, עוול וחוסר צדק, שוב חוזרים לצטט את נבואות הזעם של ישעיהו בן אמוץ מראשית הספר.
חלקו האחרון של הספר הוא רצו ושוב. פרקים של תקווה ונאומים של תוכחה, רצון עז לראות ולהראות את הטוב והיפה, ולצדו פוגרומים, חטאים ואכזבות מהמציאות הנוצרת למול עינינו, זו שאיננה תואמת את החלומות הגדולים.
פרק ס"ה הוא סיכום לתהליך ההתפקחות וההתבגרות שעובר הנביא יחד עם שבי ציון כולם. הוא מבטיח גמול לרשעים המעכבים את הגאולה, ומבדיל בין עובדי ה' לבין עוזביו. הוא מבטיח שבסופו של דבר יש תכלית ושכר טוב, ושאם לא נאבד את התקווה עוד תהיה פה בריאה חדשה, טובה ויפה מכל שהיה כאן לפנים.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה כיוון שאין דרך אחרת. מהלך שיבת ציון חייב להתחיל בחלומות אוטופיים, כיוון שרק אלו יכולים דחוף אלפים ורבבות לשינוי. האוטופיה, מעצם הגדרתה, איננה יכולה להתממש במלואה, וחייבת להתרסק אל קרקע המציאות. ורק אז, מתוך החלום ומתוך שברו, יכולה לצמוח הגאולה הבוגרת, זו שצופה אל החלום המושלם, אך יודעת גם את הקשיים והפשרות שבדרך. זו שאיננה שוגה באשליות אלא עוסקת כל הזמן בניסיונות, טעויות ותיקון.
כך בונים אישיות, כך בונים חברה, כך בונים מדינה, כך מתקנים עולם ונעשים אור לגויים.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות אתר 929