פרשת "ויהי בנסֹע" היא נקודת המעבר מתיאור המחנה האידאלי במסע הניצחון שלו להגשמת הייעוד היהודי לתיאור המחנה הממשי, האמיתי, שנכשל במימוש החזון הזה.
משה מנסה לשכנע את חותנו להצטרף לבני ישראל במסעם המונומנטלי. מדברי משה ברור שהוא משוכנע כי הכניסה לארץ קרובה מאוד. גבול ארץ ישראל נמצא במרחק אחד עשר ימי הליכה בלבד מהר סיני.
הדבר הבולט בדברי משה הוא השורש טו"ב, החוזר חמש פעמים במשפטים ספורים אלו. ניכר שבמונח "טוב" מתייחס משה לדבר מה אחר – לא לכניסה לארץ ישראל, שאותה הוא מציין בפירוש. הרב סולוביצ'יק זצ"ל פירש כי הכוונה לאחרית הימים: משה האמין שאם יצליח להכניס את בני ישראל לארץ, יוגשם הייעוד היהודי; אחד עשר יום בלבד הפרידו בין בני ישראל ובין ימות המשיח!
עד לשלב זה התנהל הכול כמתוכנן. כל ההוראות להכנת העם למסע רב-החשיבות מולאו בדייקנות, והכול מוכן להתחלת המסע. ההתרגשות והמתח מגיעים לשיאם כאשר מתחיל המסע אל הגשמת הייעוד של עם ישראל. ירושת ארץ ישראל וגאולת עם ישראל נראות כמעט כדבר בלתי-נמנע. תחושה של התלהבות עומדת באוויר.
אלא שכאן נקטע חלקו הראשון של החומש בחדות. לאחר נקודת המפנה של הספר – היא פרשת "ויהי בנסֹע" (לה-לו) – אנו עדים לשינוי דרמטי. המחנה מתחיל לתפקד באורח לקוי:
"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'; וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה" (י"א, א).
האירועים המתרחשים מפרשת "ויהי בנסֹע" ואילך משקפים שקיעה מתמשכת של המחנה. תפקודם של המוסדות שהוקמו הולך ונפגע; המארג הקהילתי, שנשזר בתשומת לב רבה כל כך, מתחיל להיפרם.
יתרה מזאת: מצב הרוח הכללי בעם השתנה. לאחר המסע הראשוני, בן שלושת הימים, היו בני ישראל במרחק שמונה ימי הליכה בלבד מהארץ המובטחת. ואולם, בקשתם לאכול בשר גורמת עיכוב של חודש ימים. דיבורם של אהרן ומרים במשה גורם עיכוב נוסף של שבוע. התחושה שמלפני "ויהי בנסֹע" – תחושת הגאולה הממשמשת ובאה – הולכת ופגה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון