עמידתו של משה לפני פרעה והוויכוח ביניהם מצומצמים בתורה למילים ספורות וענייניות. אולם, למרות קיצורו הרב בתורה, הפך ויכוח זה להיות אחד הנושאים החביבים על הפייטנים והם ראו מקום להרחיבו ולהעשירו.
בפיוט זולת שנכתב על ידי ר' אמיתי בר שפטיה[1] משולבים בויכוח טיעונים משפטיים מרתקים ביותר. הדמויות הפועלות בסיפור המקראי מופיעות בפיוטנו במסגרת אליגורית של מטפורה מורחבת: עם ישראל הוא הכלה, הקב"ה – החתן, משה – ה'סרסור' (כלומר מתווך), ופרעה – אדם שהופקד על הכלה כאומן בילדותה, אך כבשה לו לשפחה ועינה אותה שלא כדין.
לאחר שמבקש הסרסור, משה, את האומן לשחרר את הכלה משעבודה שנעשה שלא כדין ולהביאה לחתן, מסרב האומן בטענה כי אין להשלות אותה. כעת, מוסיף הפייטן נימוק מחודש בפי משה:
טִכֵּס עוֹד תְּשׁוּבָה לְפוֹעֵל עַוְלָה:
'מַה תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִידֵי כַלָּה?
נִפְרָעִים מִיָּדְךָ כָּל מַעֲשֵׂי עֲמָלָהּ,
כִּי מְצִיאַת אִשָּׁה וּמַעֲשֵׂי יָדֶיהָ לְבַעְלָהּ!'
משה מבהיר כאן לפרעה שלא כדאי לו לשעבד את ישראל, שכן היא בגדר אשת איש, אשר כל מעשי ידיה שייכים לבעלה. ישנו כאן איום סמוי, שהחתן עתיד לקחת מפרעה כל מה שירוויח על ידי עבודתם של ישראל. בנקודה זו פרעה כועס, אך משיב בטיעון הלכתי משלו:
יָהִיר הֱשִׁיבוֹ בְּכַעַס וּבְעֶבְרָה:
'אִם כֵּן חִנָּם פִּנִּיתִי מָקוֹם לַדִּירָה?!
חָתָן אִם אֵרַשׂ – פִּחֵת כְּסוּתָהּ וּשְׁאֵרָהּ
וּבִשְנֵי רְעָבוֹן עַל יָדִי נֶעֶזְרָה!'
פרעה טוען כי החתן לא עמד בהתחייבויותיו כלפי הכלה, ולא פרנס אותה כבעל. ומכיון שפרעה דאג לפרנסה בשנות הרעב במקום החתן, הרי פקעה זכותו של החתן, והרשות נתונה לפרעה לגבות מישראל את מחיר פרנסתם ואת שכר דירתם במצרים.
אין אמיתי משאיר טענה זו של פרעה בלא תשובה ושם בפי משה טיעון חדש:
'יָדוֹע תֵּדַע כִּי לֹא אַעְדִּיר הָאֱמֶת,
כִּי בִמְזוֹנְךָ כִּלְכַּלְתָּ אֹתָהּ לְהַעֲמֵת.
הֵן פֵּרוֹת אָכְלָה, וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת,
כִּי לוּלֵי עֲצָתָהּ – כָּל עַמְּךָ מֵת!'
משה מודה שבני ישראל אכן התפרנסו במצרים בעת הרעב, אך טוען שלא היה זה אלא תשלום חלקי על עצתו של יוסף לצבור בר ולמנוע את הרעה. נמצא, שפרעה הוא שחייב תודה לישראל, כי לולא עצתו של יוסף היו כל מצרים מתים ברעב. אולם, פרעה לא נשאר חייב וטוען (במחרוזת שלא הבאנו לפניכם) כי יוסף הוא שקיבל את התמורה עבור חלומו בכך שעלה לגדולה ולשלטון למרות היותו רק אסיר מארץ העברים.
גם כעת ממשיך אמיתי ומביא טיעון שלישי בפי משה:
בָּט לוֹ שָׁלִיחַ: 'אֵין קֵץ לַמִּלָּה,
יָפֶה לְךָ עֵצָה וּמִדָּה טוֹבָה לְקַבְּלָה,
הַרְפֵּה לָהּ עַתָּה וְלֹא תַכְבִּיד עֻלָּהּ
כִּי נִגְמַר שְׁטָר עַבְדוּת הַנִּכְתָּב לָהּ.'
משה טוען כי אמנם נכתב לישראל שטר עבדות כפי שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים, אך השטר נגמר והגיעה העת להוציאם לחירות. טיעון חדש זה זוכה להתייחסות משפטית מחודשת מפי פרעה:
'בַּעֲבוּר מִנְיַן שְׁטַר הַמְדֻבָּר –
עַל שְׁתֵּי יָדוֹת עֲדַיִן לֹא עָבַר,
תֵּן עַתָּה עֵדִים אוֹ תַרְאֶה הַשּׁוֹבָר,
כִּי הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ אַל יִתְרַשֵּׁל בַּדָּבָר!'
פרעה מתגלה כמי שבקיא ויודע שנגזרו על ישראל ארבע מאות שנות גלות, אך לא עברו אלא מאתים ועשר. הוא דורש ממשה הוכחה ממשית: עדים או שובר (קבלה) על כי נגמר שטר השעבוד שלו באותה הכלה שהוא מחזיק בה.
בנקודה זו חל מפנה בשיר: משה אינו עונה בטיעון משפטי, אלא נענה ומסכים להביא עדים, ולא רק שני עדים כנדרש בתורה, אלא אפילו עשרה עדים – הלוא הן עשר המכות. הן שמוכיחות שפרעה אינו בעליה החוקיים של כנסת ישראל, אלא הקב"ה הרוצה בגאולתם כבר עכשיו.
[1] זולת- אחד ממרכיבי מערכת היוצר, הקטע הראשון המפייט את ברכת הגאולה שאחרי קריאת שמע. הפיוט שלפנינו 'אז בהיות כלה' נכתב על ידי ר' אמיתי בר שפטיה שהיה מראשי הקהילה היהודית באוריה שבדרום איטליה במחצית השניה של המאה התשיעית. הושפע מפייטני ארץ ישראל, אך קבע דרכים משלו בפיוט העברי והשפיע על פייטני איטליה ואשכנז המאוחרים. מתוך ב' קלאר (מהדיר), מגילת אחימעץ, ירושלים תשל"ד, נספח - ילקוט פיוטים, עמ' 64 – 66; גם י' דוד (מהדיר), שירי אמתי, ירושלים תשל"ה, עמ' 86 – 90.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך ספרה של פרופ' שולמית אליצור 'שירה של פרשה' עמ' 104-107. להרחבה ולפיוטים נוספים באותו עניין יש לעיין שם.