בהתראתו על הערוב מדגיש משה שני סימנים לכך שהמכות אינן טבעיות לחלוטין: ההפליה והניבוי.
בהתראתו לפרעה על מכת ערוב, משה נדרש לתת עוד פרט: "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך למחר יהיה האות הזה" (פסוק יט). במשפט זה ניתנות בעצם שתי הוכחות מוחלטות לפרעה ולכל מצרים שה' הוא הנותן את המכות.
כל דבר אפשר להסביר ולתרץ, ורבים התאמצו לתת הסברים מאוד הגיוניים לכל מכה. גם היום כבר ניתן להראות איך מבחינה מדעית הכל מסתדר - אם זה חומר טבעי שהורג רק את הבכורים משום שהם ישנים למטה, או שזה קשור למים או למשהו אחר, והכל יכול להיות נכון.
אבל כנגד כל טענה של פרעה, המנסה להמשיך ולשלוט במצב, ושל כל אחד שיסרב להבין- נמצא הפסוק הזה, שבו מופיעים שני סממנים לנס גלוי:
הראשון- ההפליה בין ישראל למצרים. עם ישראל פשוט לא סובל מהמכות. אפילו ובמיוחד הפעם- חיות רעות מגיעות לכל רחבי מצרים ופוגעות באנשים, בזמן שהיהודים נשארים ללא פגע. גם אם נתרץ את הופעת החיות בהסבר טבעי, בפגיעתם הספציפית במצרים אין כל הגיון.
הסימן השני הוא נתינת הזמן: משה מודיע שזה יקרה בדיוק מחר, ולא יום אחד לפני או אחרי. היכולת שלו לחזות תופעה ייחודית כזו, גם אם היא טבעית, מעלה את השאלה: איך הוא יכול לדעת? והתשובה כנראה, היא שמי ששלח אותו - יודע ...
סימנים דומים מופיעים גם בשאר המכות. בני ישראל לא סבלו ממרבית הפגעים שנחתו על מצרים, ובמכת צפרדע משה אף אומר לפרעה שיגיד מתי המכה תסתיים, וכך היה.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנך, המהווה בית ללימוד תנך בידי הנוער