הזדהות עם ה'

במשל בפרק זה, אחת הנבואות הארוכות והממוקדות בספר, יחזקאל מסכם את תולדות העם וירושלים, כהכנה לחורבן.
מבנה הנבואה כמעט טיפיקלי: פתיחה, משל ונמשל על חטאי העם, הגמול-העונש, ואפילו מעין נחמה בסוף.
אבל הלשון וההתבטאות חריפים במיוחד. יחזקאל 'מודיע את ירושלים את תועבותיה', ולאחר תיאור מפורט של התינוקת העירומה המושלכת בשדה ונאספת על ידי ה'- מביא פירוט מוגזם לא פחות של בגידתה ותזנותיה, כפיות הטובה והשפל המוסרי והאנושי שאליו התגלגלה.
נראה שיש כאן נסיון ליצור הזדהות עם ה' ועם צדקת העונש שהוא מטיל. יחזקאל מבהיר שאין פה נטישה חסרת פשר אלא סאה שהוגדשה אחרי סבלנות אין קץ.
דבר נוסף חסר בנבואה זו ביחס לציפיה שלנו מנבואות - והוא הקריאה לתשובה. יחזקאל מציג את המצב כחסר תקווה, אחרי כל התועבות האלה כבר מאוחר מדי בשביל לחזור.
נבואותיו של יחזקאל מופנות לעם בגולה. הוא מקפיד להבהיר להם שירושלים אינה נבחרת עוד ושהיא תחרב בין כה וכה. הוא משכנע אותם שהם אינם סוג ב' משום שנשארו בחוץ, אלא אלה שזכו להנצל מהחורבן הנורא שיהיה בסוף. הוא גם מצייר להם את התמונה הגדולה של סיבת החורבן, שידעו שאין מדובר בנטישה אלוקית סתמית שמנתקת אותם סופית מהקשר והחובה לה'.
ובסוף הוא גם מזכיר ומבהיר שזה לא הסוף. שה' יקיים את הצד שלו בברית ויחזור ביום מן הימים להשיב את ירושלים למקומה.
"וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת-בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ וַהֲקִימוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם"

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער