החורבן והשבר

בעוד פרק א' תיאר את מצבה העגום והשפל של ירושלים הבודדה לאחר החורבן, פרק ב', המקביל לפרק א' במבנהו, מתמקד בחורבן עצמו ובשבר העמוק ביחסי העם וה' בעקבותיו, ומתאר אותו בצבעים עזים ובדימויים קשים. חלקו הראשון (א-ט1) מתאר את החורבן בלשונות מלחמתיים המוסבים על ה', חלקו השני (ט2-יב) עובר לתגובות האבל האנושיות של בני ירושלים בעקבות החורבן, בחלק השלישי (יג-יט) פונה המקונן אל בת ציון ומנסה לנחמה, וקורא לה לשפוך ליבה לפני ה'. הפרק חותם בדברים קשים שמטיחה בת ציון בכאבה כלפי מעלה (כ-כב). 

1. 'אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוֹן'? (א)

מה המוקד של הקריאה 'איכה' בפתיחת הפרק, ועל מה הוא מקונן? העזרו בהשוואה לפתיחת פרק א' - בדקו מי האשם בחורבן בכל פרק ומהו תפקידו של הקב"ה בתיאור זה?

2. חסרון הנחמה שניצב במרכז בפרק א', חוזר גם בדברי המקונן בפרק ב', אולם בדבריו יש התחלה לכיוון מסויים לנחמה ולתיקון:

א. פסוק יד חוזר לימיה האחרונים של ירושלים טרם החורבן - במה נעוץ שורש החורבן וכיצד הוא עשוי להוות פתח לתיקון?

ב. בפסוק יז שב המקונן לתאר את מעורבות ה' בחורבן שנזכרה בתחילת הפרק – איזו נקודה חשובה נוספה בתיאור כאן שמשנה את אופי המעשה האלוקי? מהי התקווה הרמוזה  בתיאור זה?

ג. לבסוף (יח-יט) קורא המקונן לבת ציון לבכות ללא הרף – במה שונה בכי זה מהבכי שבתחילת המגילה (א', ב) ומה תכליתו? השוו גם בין תמונת פרישת הכפיים כאן (יט) ובפרק א', יז.

3. עיינו בתגובתה הקשה של בת ציון לדברי המקונן: השוו בין תוכן דבריה לה' לדברים ששם המקונן בפיה (יט), התייחסו בייחוד לתיאור המזעזע בפס' כ – על אילו עוללים מדברת בת ציון ועל אילו עוללים דיבר המקונן? האם היא מקבלת את הצעתו?

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"