החזון בפרקנו הוא סתום, ואפילו דניאל לא מצליח להבינו. לאורך הדורות ניסו רבים לפענח את החזון ולגלות מהו קץ הימים. רש"י וחז"ל מלמדים אותנו את הדרך הנכונה בה צריך לגשת לחישובי קץ מעין אלו.
בפרק הקודם, פרק ז', עברנו למחצית השניה של ספר דניאל. מחלק א' – דניאל פותר החלומות לחלק ב' – דניאל חולם החלומות. בפרק הנוכחי, פרק ח', חל שינוי משמעותי נוסף – הספר עובר שפה, מארמית לעברית. החזון שבפרקנו מתואר בשפה ברורה: איל אדיר בעל קרניים עצומות מנגח את כל סביבותיו ומטיל חיתתו על כל החיות, צפיר עזים חד-קרן, מגיע בשעטה ומרסק את האיל, קרנו מתפלגת לארבע ומתעצמת עד מאד, עד השמים והכוכבים. מכאן ואילך מופיעים בחזון שר צבא השמים, אחד קדוש מדבר, פלמוני מדבר, וגבריאל המלאך. אלו משמיעים באזניו של דניאל סיפורי אירועים ולוח זמנים: "עד ערב בוקר אלפים ושלש מאות" (יד). השפה ברורה, אבל הפתרון – סתום.
הכל מבינים שכאן חתום זמן קץ הימים. חלק ראשון של הפתרון קיבל דניאל עצמו: האיל זו פרס, הצפיר זו יוון. ארבע הקרניים שמתפצלות מן הצפיר הן המלכויות שתבואנה אחריו. אולי – אותן מלכויות שהכרנו בחזון הקודם.
החלק הסתום בחזון הוא החלק של העתיד: מי הן ארבע המלכויות, ומה הוא התאריך המיועד? נראה שאפילו דניאל לא יודע את הפתרון: הוא נצטוה לסתום את החזון. בעקבות זאת הוא מעיד על עצמו: "וַאֲנִי דָנִיֵּאל נִהְיֵיתִי וְנֶחֱלֵיתִי יָמִים" (כז), אמנם הוא שב לשגרת יומו: "וָאָקוּם וָאֶעֱשֶׂה אֶת מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ"(שם), אבל הפרק נחתם ב"וָאֶשְׁתּוֹמֵם עַל הַמַּרְאֶה וְאֵין מֵבִין" (שם).
רש"י מלמד כיצד מתמודדים עם פתרון החזון: הוא מביא את פתרונו של רבנו סעדיה גאון, שחי כמאה שנים לפניו, ומציין בצער שמועד הקץ שהציע רב סעדיה כבר חלף. הוא מציע פתרון אחר, מעודכן, ומבהיר: הפתרון הוא בערבון מוגבל, אם יתברר שהזמן חלף ולא הגיע הקץ, הרי שהפירוש לא היה נכון, ויש לחשב מחדש. כך נהגו בישראל דור אחרי דור, גם אחרי ימיו של רש"י ועל פי עצתו. מחשבים, מתאכזבים, ומחשבים מחדש.
תימה, הלא חז"ל כבר אמרו: "תיפח עצמן של מחשבי קיצין" (סנהדרין צ"ז ב), מדוע זה המשיכו החכמים בכל הדורות לחשב? התשובה נמצאת במקור התלמודי עצמו, בדברי רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן, שהסביר מדוע תיפח רוחן: "שהיו אומרים, כיון שהגיע הקץ ולא בא – שוב אינו בא. אלא חכה לו, שנאמר: אם יתמהמה חכה לו". אדרבה, אומרת הגמרא, מי שמתייאש ומפסיק לצפות, תיפח רוחו. לכן אמנות חישוב הקץ היא אמנות חביבה ורצויה: מחכים, סופרים את הימים. ובתנאי, שכשמגיע הזמן המיוחל ומתברר שעוד לא, אזי ממשיכים לפעול, לעשות, ולחכות לו, בכל יום שיבוא.