המשורר מתלונן על שכניו, משך וקדר, ומונה בהם שני חסרונות מרכזיים: שפת שקר ושנאת שלום.
השהות בקרב האומות גורמת לסבל וכאב: "אויה לי כי גרתי משך, שכנתי עם אוהלי קדר" (ה). בעל המזמור הופך כאן לנציג האומה כולה, המצטערת על שהיא גרה עם "משך" ועם "קדר". ההדגשה של הגלות בקרב אומות אלה מוסברת בפי רד"ק, והיא מקבלת משמעות לאור תקופתו ולאור תקופתנו: "וזכר הגלות אשר בישמעאל, ולא זכר אשר באדום, כי רוב גלות ישראל בין הישמעאלים". על שכנות זו עם ישמעאל מתאונן בעל המזמור: "רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום. אני שלום וכי אדבר המה למלחמה" (ו-ז).
המשורר מבקש מה' שיצילו מלשון רמייה, "ה' הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמייה" (ב) והוא מתלונן על שכניו המשתמשים בלשון זו. "מה ייתן לך ומה יוסיף לך לשון רמייה" (ג) מתריס המשורר נגד שכניו. וההמשך: "חצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים" (ד). המשך זה יכול להתפרש בשתי דרכים: או כהסבר מהותה של לשון הרמייה, שהיא כחצי גיבור חדים, ובקציהם גחלים הגורמות שריפה. והסבר אחר: תשובה יש כאן. ה' משיב לבעל המזמור: שאלת מה ייתן לשון רמייה - התשובה: הלשון תגרום לדובר בה להיפגע בחצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים.
המשורר מתלונן אם כן על שכניו, על אוהלי קדר, ומונה בהם שני חסרונות: שפת שקר, ושנאת שלום. הוא מתפלל לאלוקים שיגמול על לשון הרמייה שלהם, ומסיים בהכרזה: "אני שלום, וכי אדבר - המה למלחמה" (ז); שעה שאני קורא באוזניהם קריאת שלום - הם מכינים את עצמם למלחמה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת