החרב יוצאת מתערה

בפרק כ"א מופיעות כמה נבואות שחלקן קשות להבנה, וגם הקשר ביניהן אינו ברור דיו. הפרק פותח באש שתבוא ביער הדרום (א-ה) ולאחר מכן מנבא על החרב שתבוא לאדמת ישראל ולירושלים (ו-יב), הנבואה הבאה ממשיכה בתיאור החרב המסמלת את צבא בבל, שתאכל מצפון לדרום (כג-לב), ומסיימת בנקמה בשונאי ישראל השמחים לאידו – בני עמון. חתימת הפרק היא מעין הפתיחה – תיאור החרב והאש שיכלו את בני עמון (לג-לז).

א. שתי הנבואות הראשונות בפרק (ב-ה; ו-יב) מקבילות בלשונן ותוכנן. נסו לבאר את היחס בין הנבואות לאור טענת העם בפסוק ה, החוצצת ביניהן. היעזרו בדברי רש"י: ׳ממשל משלים הוא - כשאני מתנבא להם בלשון משל וחידה כגון יער ואש אוכלת לח ויבש. ויהי דבר ה׳ אלי לאמר - הנבא להם נבואה מפורשת. שאמרתי לך שים פניך דרך תימנה אני מפרש לך - שים פניך אל ירושלים׳. חשבו כיצד ההבדלים האחרים בין הנבואות מתבארים על פי ההבדל היסודי ביניהן.

ב. החרב שנזכרה בנבואה השניה עומדת במרכזה של הנבואה השלישית (יג-כב), ונזכרת גם בפתיחת הנבואה הרביעית (כג-לב). עמדו על ההתפתחות בתיאור החרב מהנבואה השניה (ח-י) לרביעית (כד), ושימו לב למי משויכת החרב בכל מקום.

ג. הנבואה האחרונה סוגרת את המעגל שנפתח בתחילת הפרק: החרב שהוצאה מתערה בנבואה השניה (ח-י), שבה אל תערה בנבואה האחרונה (פסוק לה), ואש ה׳ שאכלה בנבואה הראשונה, אוכלת גם בסוף הפרק (לו-לז). אל מי מכוונת הנבואה בכל מקום? ראו את דברי הרד"ק: ׳ואל חרפתם - שחרפו וגדפו אל ישראל ושמחו להם בגלותם וצאתם מארצם לכן הנבא אליהם ואל חרפתם כי החרב שהוחדה לישראל פתוחה גם כן להם... לפי שהיה מגמת פניו אל בני עמון ואל ירושלים ונפל גורלו על ירושלים והחריבה ושב לו לארצו ולא הלך אל בני עמון לפיכך חרפו בני עמון את ישראל בגלותם...׳

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"