היה או לא היה?

בפרק ב' מופיע אחד הפסוקים הקשים במגילה: "רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה, אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים" (כ). התיאור המזוויע חוזר שוב בפרק ד': "יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן, הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ [היו להן למאכל] בְּשֶׁבֶר בַּת עַמִּי" (ד', י). האומנם?

זהו ביטוי לדה הומניזציה, מציאות שבה נשחקים הרגשות, התכונות הבראשיתיות – נעלמות. חז"ל מספרים על דואג בן יוסף שמת בשעת המצור על ירושלים והשאיר בן לאמו, והיא "טבחתו [טבחה את הבן] ואכלתו" (יומא לח, א).

יש בכך אישור לפרשיות הקללות: "וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ" (ויקרא כ"ו, כט). וכן "הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ. וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד כִּי תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר כֹּל בַּסָּתֶר" (דברים כ"ח, נו-נז).

זוהי הפרה ברורה של המהות האנושית, המהות ההורית. סיפורים רבים מתקופת השואה מדגישים את מידת מסירותם של הורים לילדיהם, את נכונותם להקריב עצמם עבור פרוסת לחם לילד. מה מגמת הפסוקים הללו?

א"מ הברמן בספרו "גזירות אשכנז וצרפת" (ירושלים תשל"א) מביא שורה של עדויות מסביב לגזירות תתנ"ו. אחת מהן הייתה במגנצא: "שם חגרו נשים בעוז מתניהן וישחטו בניהן ובנותיהן וגם עצמן. וגם אנשים רבים אימצו כוח וישחטו נשיהם ובניהם וטפם, 'הרכה והענוגה' שחטה ילד שעשועיה. ויעמדו כולם איש ואשה וישחטו זה לזה" (שם, עמ' לא).

היה או לא היה? אינני יודע. אבל המסר פשוט: חורבן לאומי, שריפת מוקדי הרוח של האומה, אינם רק הרס של בתים אלא פגיעה חמורה במהות האנושית, ואף על פי כן חז"ל סירבו לקבל את הדברים כפשוטם.

התלמוד מסביר שהכוונה היא לכך שאמהות שבנם מת, שמחו שמנת המזון שלהם גדלה. בכך בקשו להבהיר: אין מקום להתנהגות שכזו, בשום מחיר ובשום תנאי. זהו הפירוש שרצו לצרוב לדורות.

באדיבות אתר 929