היובל, יום הכיפורים והחירות

בנוהג שבעולם אדם נגרר אחר יצריו הרעים, אחר התאווה והגאווה, הכעס והקנאה, העצלות והכבוד, כי הם מציעים לו סיפוקים מהירים. וכיוון שהתחיל להימשך אחריהם, נעשה משועבד להם. אמנם בפנימיותו הוא עדיין נכסף לאמת ולטוב, אבל קשה לו מאוד להוציא את רצונו הטוב אל הפועל, מפני שכבר התמכר לסיפוק יצריו, ונשמתו כבולה ומתייסרת בחבליה.

על ידי התשובה האדם יוצא לחירות ומשתחרר מהכבלים שהוא אחוז בהם, ונשמתו משתחררת מכבלי היצר ואז יכולה להתגלות בחופשיות ולגלות את רצונו האמיתי ולהאיר לאדם את דרכו, כי התשובה היא השאיפה לחופש וחירות אלוקיים שאין עמהם שום עבדות (אורות תשובה ה, ה; ז, ד). וזהו שאמרו חכמים (אבות ו, ב): "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כי התורה מדריכה את האדם בדרך האמת והטוב, שעל ידה יוכל להגשים את כל השאיפות הטובות שלו, את האידאליים האלוקיים שאליהם נשמתו נכספת.

לפיכך יום הכיפורים הוא גם יום החירות, וכך למדנו במצוות היובל. בנוהג שבעולם מחמת העצלות והתאווה או מחמת צרות אחרות אנשים נאלצים לעיתים למכור את שדותיהם, ולעיתים הם אף נאלצים למכור את עצמם לעבדות. אמנם התורה מדריכה את האנשים להיות חרוצים, ולא להיגרר אחר יצרם ולהשתעבד לחובות, אבל יש אנשים שיצרם גובר עליהם, והם ממשכנים את עתידם למען הווה חולף, עד שלבסוף מוכרים את שדותיהם ומשעבדים את עצמם. וחס ה' עליהם ובעיקר על משפחותיהם, וקבע לנו את מצוות היובל בשנת החמישים, שבה כל העבדים יוצאים לחירות, וכל השדות שבות לבעליהן.

היום שקבעה התורה שבו יצאו העבדים לחירות והשדות ישובו לבעליהן הוא יום הכיפורים, יום החירות הרוחנית, שנאמר: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ" (ט).

כזכר לתקיעת היובל נהגו ישראל לתקוע בשופר בצאת יום הכיפורים (רב האי גאון). כי בכל יום הכיפורים ישראל זוכים לחירות כדוגמת היובל. החירות מהשעבוד ליצרים הרעים היא כדוגמת חירותם של העבדים שיצאו לחירות. והשבת הגוף אל הנשמה, היא כדוגמת השדה ששב אל בעליו. שבשעה שאדם נגרר אחר יצריו, הגוף מתנתק מהנשמה ומשתעבד לתאוות זרות ונותן את כוחו לזרים בעבירה. ועל ידי תשובת יום הכיפורים, הגוף חוזר אל הנשמה, לשמוח עמה בשמחה של מצווה, ולגלות את דבר ה' בעולם. ועל ידי כך האדם זוכה לחיים טובים ומבורכים.

נערך על ידי צוות אתר התנך ומאור הורוביץ מישיבת הר ברכה