לפניכם קטע מתוך דף הלימוד של "מתן על הפרק" בו תמצאו שאלות מנחות והרחבות לעיון והעמקה בפרק:
הפרק פותח בבשורת הגאולה [א-ח], שבה מתואר מסעם המופלא של הגולים מקצוות תבל לארצם. בשורה זו היא היפוכה של הביקורת בנבואה הקודמת בכמה היבטים. לאחר מכן קורא ה׳ לגויים למשפט, כאשר ישראל הם עדי ה׳ על ישועותיו בהיסטוריה [ט-יג], בהמשך מודיע ה׳ לישראל על הגאולה העתידה שתעלה על גאולת מצרים. גם פרק זה חותם בנבואת תוכחה על עבודת ה׳ של ישראל.
א. הנבואה הראשונה בפרק עוסקת בהדגשת הזיקה העמוקה שבין ה׳ לעמו שיצר וברא לו. מהם הביטויים המעשיים של זיקה זו [ב, ג-ד, ה-ו] ?
האש האופפת את ישראל בתחילת הנבואה [ב] נזכרת גם בסוף הנבואה הקודמת [מ"ב,כה] – מה תפקיד האש בשני הפסוקים, ומדוע העם לא שם לב אליה בכל נבואה?
ב. בפסוקים ט-יג מתואר שוב משפט בין ה׳ לעובדי האלילים, בדומה למשפטים שבפרק מ׳. אולם כאן ההתמקדות היא בעדים שבמשפט. באיזה מובן ישראל הם עדי ה׳, ועל מה וכלפי מי הם מעידים? ראו את דברי המדרש המפתיעים:
׳ואתם עדי נאום ה׳ ואני אל - כשאתם עדי אני אל, וכשאין אתם עדי כביכול איני אל׳ [ספרי דברים קמד].
לאור זאת חישבו – מדוע מודגש עניין העיוורון והחירשות של ישראל ופקיחתם בנבואות אלה [מ"ב,ז; מ"ב,יח-כה; מ"ג,ח]?
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"