היענות לא גלויה אך וודאית

חשוב מאד לשים לב לכך שהציפייה הנמרצת להופעת ה' ולדברו הגואל אינה נענית בגוף המזמור, אלא נותרת פתוחה. אין זאת אומרת שהיענות ה' אינה וודאית! לאחר בית ד (פס' ז) היא אמנם וודאית, אך בכל זאת אינה מתוארת בגוף המזמור. דבר זה אינו חסרון במזמור, אלא הוא מעיקר כוונתו.

היו תקופות בתולדות ישראל שבהן הייחול לדברו של ה' האומר 'סלחתי' נענה בנבואה מפורשת "סלחתי כדברך". היו תקופות אחרות, שבהן כבר פסקה הנבואה, ולשון של זהורית שמשה בתפקיד זה של ביטוי היענותו של ה' לישראל, ביטוי דומם ועקיף, ובכל זאת גילוי יחס ישיר של ה' לישראל. אולם ברוב התקופות לא נהנה אדם מישראל ולא נהנה עם ישראל כולו, לא מנבואה בהירה ולא מעדותה של לשון של זהורית. אף בתקופות אלו לא נתעמעמה תקוותו של הפרט וייחולו של הכלל להופעת ה' ולשמיעת דברו, ויחד עם תקווה זו, שכנה הוודאות בהיענותו החיובית של ה' לייחולם של ישראל ושל כל פרט בתוכם. ובכל זאת, להיענות מפורשת וגלויה, לזאת לא זכינו. מזמורנו נותן ביטוי אפוא גם לחווייתם של דורות אחרונים אלו.

חתימת המזמור בפסוק ח נועדה להמתיק במעט את תחושת החסרון הקיימת בגוף המזמור במה שנוגע לתיאור היענותו של ה'. כביכול, קשה להשלים עם קריאתו של המשורר לישראל בבית ד (פס' ז) הנותרת תלויה באוויר. והקורא שואל עצמו: ובכן, האם הופיע חסד ה' לפני ישראל? האם הוא פדה אותם מעוונותיהם?

לו היה מופיע בית נוסף במזמור, ובו היה תיאור היענות ה' כדבר המתרחש בשעה זו, שעת אמירת המזמור, הייתה נפגעת הכוונה המיוחדת של מזמורנו שתוארה לעיל. חתימת המזמור היא מעין פשרה: היענות ה' בפועל אינה מתוארת, אולם היא מובטחת בעתיד "והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו".

התרחקות זו בחתימה מגופו של המזמור מבחינת זמנה של הפדייה שיפדה ה' את ישראל, היא גם התרחקות מגופו של הדובר במזמור: שוב אין זה הדובר שדבריו נשמעו לכל אורך המזמור, שהרי דובר זה פנה לישראל כנוכחים "יחל ישראל"! (ז) בחתימת המזמור הדובר הוא מעין קריין, המדבר על ישראל בגוף שלישי, ותפקידו הוא להשלים את מה שלא אמר המתפלל וגם לא יכול היה להיאמר: שהוודאות שאותה הביע המתפלל בבית ד (פס' ז) בכך שה' ייענה לישראל אכן עתידה להתממש.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון

את המאמר ניתן למצוא גם בספר "עיונים במזמורי תהילים" בהוצאת ידיעות ספרים