פרשת הריגת עגלון בידי אהוד, והושעת ישראל שבאה בעקבותיה, נוקבת ויורדת עד השיתין של דילמת 'מוסר ומלחמה'. היש גבולות מוסריים ו'חוקי משחק' מחייבים או שמא כל תכסיס כשר?
המסר התנ"כי של הסיפור הוא בדיוק בנקודה זו. המקרא, המפרט את גועל ההמתה, ודרשות 'סימפטיות' של חז"ל כלפי עגלון - נועדו להבליט את הדילמה המצפונית הכרוכה בנקיטת 'טירור אישי' המנוגד, אולי, לאמנה בינלאומית.
המסר התוכני הוא כפול ואמור לשני הכיוונים: מצד אחד, למרות שאהוד נקט בדרך 'לא סימפטית', בכל-זאת הוא נקרא 'מושיע ישראל' (טו), והתוצאה של מעשיו יותר טובה משל כל השופטים האחרים: "ותשקֹט הארץ שמונים שנה" (ל). מסגרת סיפורית זו מַקנה לגיטימציה גם לשיטת הפעולה שנקט בה אהוד, וזו 'עוברת את במת התנ"ך' ללא ביקורת גלויה.
מאידך, אהוד הוא בעל מום, "איש אטר יד ימינו" (טו). אין צורך להכביר פסוקים ומימרות חז"ל שמהם משתקף כי הימין מייצגת את דרך המלך והשמאל את הצד האפל, הכהה, המשני ("ימין ה' רוממה"; "כל פניות לימין"; ועוד עשרות כיוצא בהן). המקרא טורח לציין את 'מומו' של אהוד מיד עם הכרת אישיותו: הוא איטר, הוא צועד בנתיב השמאלי, הוא נוקט בדרך חריגה, לא סימפטית עד להגעיל ("ויֵצֵא הפרשדֹנה" - כב), הוא פוגע ביריב בדיוק כאשר הלה מפגין כבוד כלפי שמים, ובפינו טעם לפגם ויותר מזה.
ואף-על-פי-כן, אהוד הוא המושיע ומעשיו מעשי תשועה, וה' עמו, למרות הביקורת הסמויה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות כתב העת 'מגדים' בהוצאת תבונות