היתכן שה' יגרום לחטא?

בפתיחת סיפור המפקד נאמר כי הגורם לחטאו של דוד היה חרון אף ה', שבגללו הוסת דוד למנות את ישראל. במילים אחרות: מצד עצמו לא היה דוד חוטא – ולפיכך גם לא היה נענש – לולא הסיתו ה' לחטוא, ובעקבות זאת גם הענישו. זהו תיאור חריג ביותר במקרא. התיאור הקרוב ביותר הוא אולי הכבדת לב פרעה בזמן שעבוד ישראל במצרים, אך גם שם החטא היה של פרעה, והקב"ה רק גרם לו לדבוק בחטא ומנע ממנו לתקן את דרכיו בטרם ישלם את המחיר על מעשיו הרעים. כאן, לעומת זאת, מתואר חטא שכל כולו תוצאה של הסתת ה' את דוד לחטוא. מה טיבה של תופעה זו?
דומה שהתשובה לשאלה זו טמונה בפסוק הקודם – הפסוק המסיים את רשימת גיבורי דוד שבפרק כ"ג: "אּורִיָּה הַחתִי כֹּל שְֹּלשִים וְשִבעָה". נראה שהכתוב סמך בכוונה את אזכורו של אוריה החתי, לחרון אף ה', לומר שאף חרון זה, על פרשת בת שבע בא.
ואכן, יש כמה זיקות בין פרקנו לבין אותה פרשה:
הצירוף 'חרון אף' מופיע בשתי הפרשות.
בשתי הפרשות דוד חוטא, ובשתיהן הוא מכה על חטאו בלשון "חטאתי".
בשני הסיפורים בא הצירוף 'העברת חטא'.
בפרשת בת שבע נאמר "וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה'" ובמקבילה לפרקנו בדברי הימים נאמר "וירע בעיני האלקים על הדבר הזה".
נראה אפוא שפרשת המפקד היא סרח עודף של פרשת בת שבע. משהו מחטאו של דוד שם טרם תוקן, ונדרשה מכה נוספת כדי להשלים את תהליך התשובה שלו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון