הכבוד האמיתי נשאר איתנו

ספק אם האבלים שקוראים את פרק מ"ט במהלך השבעה מסוגלים לשים את לבם לצליל המדויק, ספק פחד ספק תוכחה, מעבר לאווירה הכללית של העיסוק במוות ובמה שאחריו.

אבל כשעיינתי בדיעבד בפסוקים הרגשתי קצת חוסר נוחות. האם אלו הדברים להם זקוקים האבלים בשעת צערם?

המחבר מנסה להתמודד עם החשש, כנראה שלו עצמו, כשהוא רואה אנשים (רשעים?) שמצליחים בעולם הזה. ״אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ״ (יז) ומבטיח כי גם הם לא ייקחו את העושר והכבוד אל הקבר. "לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ" (יח).

בסדר, הבנו שבתכריכים אין כיסים, אבל איך הידיעה שהמת מפסיק ליהנות מעושרו ומעמדו אמורה לנחם את מי שנשאר כאן עם החלל?

בקריאה הפשוטה הפרק לא מנסה לפצות על האובדן, אלא ממריץ את הנשארים לחיים לזכור מה עיקר, ובעיקר – מה טפל ואינו נצחי.

"אָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין" (יג). אבל במה הוא כן ילין? אין תשובה. ובכל זאת, רמיזה די נדירה על כך שבכלל יש משהו שממתין שם אחרי המוות. "אַךְ אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד שְׁאוֹל" (טז). עצם ההבנה שיש אפשרות לפדיון הנפש מהשאול, היא המפתח להתמודד עם החידלון.

הפסוק חוזר כמו מנטרה שוב בסוף הפרק, עם שינוי קל, "אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (כא). כלומר חוסר הידיעה על הישארות הנפש, היא זו ששמה את האדם, החי או המת, במצב של כבהמות נדמו.

אבל מרגע שמבינים את הסוד, פתאום אפשר לקרוא מחדש את המילים "כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל" (יח), הפעם כנחמה לחיים. ההולך לא לוקח הכל איתו, הוא משאיר משהו מכבודו האמיתי כאן איתנו.

באדיבות אתר 929