שונה דין הפרישות מטומאה אצל כהנים הדיוטות מאצל הכהן הגדול. הם נטמאים לבני משפחה מקירבה ראשונה והוא לא נטמא אלא למת מצווה. מה עומק ההבדל בינהם? מה ניתן ללמוד מכך על מהותו של הכהן הגדול?
בעוד הכהנים מוזהרים שלא להיטמא לכל מת מלבד בני משפחה מהקרבה הראשונה בשל הסתירה בין המוות לקדושת חיי המקדש, הרי שעל הכהן הגדול נאסר הדבר לחלוטין (מלבד במקרה חריג של מת מצווה). התורה מנמקת זאת בעובדה כי "נזר שמן משחת אלוקיו עליו" (יב). בשל כך גם הוא אינו יוצא מן המקדש כי בכך הוא מחלל את המקדש.
מה פשר הנימוק הזה והלוא כל הכהנים נמשחו בשמן, ומדוע דינו של הכהן הגדול כה שונה?
נראה לומר כי לכהן הגדול היה מעין מאגר שמן על ראשו הספון במרכזה של המצנפת שהיתה כרוכה סביב ראשו. שמן זה גם נזכר בתהלים (קל"ג, ב) בהקשר של אהרן הכהן: "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו". כביכול בכל עת מטפטפות טיפות שמן מראשו על זקנו של הכהן הגדול (כך שמעתי מהרב מנשה וינר, ישיבת מעלות).
בזה שונה משיחת הכהן הגדול ממשיחת הכהנים ההדיוטות. בעוד אצלם זו היתה משיחה של כניסה לתפקיד בלבד, הרי שאצל הכהן הגדול השמן ביטא את כל משך זמן כהונתו.
הכהן הגדול הינו מעין נר תמיד שלעולם נמצא במקדש ולא יוצא משם לעולם. הוא נושא על ראשו את שמן המשחה בכל עת ועל ידי כך מדליק את כל הנרות, נשמותיהם של ישראל ומשפיע עליהם שפע רוחניות וקדושה המקשרת אותם לאביהם שבשמים, הקב"ה.
זו הסיבה שאין הוא נטמא למתים ממשפחתו. הוא מקור החיים הרוחניים ועומד בסתירה לכל טומאת מת. אם יטמא הוא למת או יצא מן המקדש הרי שהוא מותיר חלל גדול במקדש, לב האומה הישראלית. התורה לא יכולה היתה להרשות זאת.