הכהן והאזרח הפשוט

אחד הנושאים בהם עוסק פרקנו הוא "גזל הגר" – מקרה שבו בעל החוב מת בלא יורש, ועל כן אין מי שיתבע את החפץ הגזול. התורה קובעת כי במקרה כזה יינתן החפץ הגזול לכוהנים.

תפיסת גזל הגר כאחת ממתנות הכהונה נראית תמוהה. רוב מתנות הכהונה ניתנות לכהן בגלל מעמדן המיוחד או בגלל קדושתן (למשל: תרומה, ביכורים, בכור בהמה, בשר הקרבנות וכו'). בנידון דידן, לעומת זאת, מדובר ברכוש גזול, הניתן לכהן מפני שאין לו תובעים. על מה מבוססת הלכה ייחודית זו?

לדעתי, פרשה זו מבטאת את המעורבות הנתבעת מן הכהן בסכסוכים אזרחיים. אַל לכהן, השרוי במחנה שכינה, להגביל את עיסוקו לתחומי המשכן בלבד. אף שהמשכן נמצא באחריותו, תפקיד הכהן מתרחב גם אל מעבר לגבולותיו. כמייצג מצב אידאלי של קדושה וטהרה חייב הכהן להיות מעורב בעיסוקיו הרגילים של האדם מן השורה ולהשפיע עליהם. ביהדות אין חלוקה דיכוטומית בין נושאים אזרחיים ובין דברים שבקדושה. לפיכך צריך הכהן, נוסף על מעורבותו בענייני הקודש, לתת דעתו גם על עניינים אנושיים יומיומיים.

אך יש כאן גם יותר מכך: לא זו בלבד ש'נציג הקדושה' חייב לערב עצמו בעניינים האזרחיים – גם העניינים האזרחיים עצמם אינם מנותקים מן הקדושה. לפיכך חובו של הגר איננו מוגבל לתחום הממוני ואיננו בטל בהעדר תובע; במות הגר – יש לשלם את החוב לכהן.

במונחים כלליים יותר, ההלכה יוצאת הדופן של גזל הגר מבטאת את היחס והזיקה שבין מחנה שכינה ובין מחנה ישראל. מנקודת מבט זו משתלבת הפרשייה היטב בפתיחת ספר במדבר, העוסקת כאמור בהקמת מחנה ישראל ובגיבושו סביב מחנה שכינה.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון