הכוח לקלל ולברך

בלעם יצא לדרכו מפני שהאמין שיצליח בדרך כלשהי להשפיע על ההחלטה של ה', אך במהלך נסיונותיו לקלל את ישראל מתברר לו שהחלטת ה' לברך את עם ישראל עומדת בתוקפה; התכסיסנות של בלעם ובלק אינה מסוגלת לשנות את רצון ה'. לפני הנבואה השלישית מקבל עליו בלעם את רצון ה':
"וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים" (א).
הבעיה הבסיסית הטמונה ביסוד פרשתנו היא כיצד עלינו להבין את מושגי הקללה והברכה? מדוע יש לדיבור אנושי משמעות רבה כל כך? אם אדם ראוי לברכה, יש לצפות שהיא תבוא מפי עליון, בין אם אדם אחר בירך אותו ובין אם לאו; ולהפך. באיזו דרך יכול בן-אנוש להתערב ולהשפיע על הא‑ל? מה תפקידה של המילה האנושית? על איזה בסיס נשען כוחו של בלעם לקלל ולברך, אם בסופו של חשבון רק רצון ה' הוא המכריע?
הגמרא (ע"ז, ד) טוענת שכוחו של בלעם לקלל בא לו ממידת הדין – אותה מידה של הקב"ה שעניינה צדק ואמת מוחלטים. לפי הגמרא, מידת הדין מוצאת את ביטויה המלא ברגע חטוף בתוך שלוש השעות הראשונות של היום, ובאותו הרף עין הצליח בלעם בקללתו.
חז"ל קישרו את תפיסת הקללה והברכה לגדרים של מידת הדין ומידת הרחמים. שתי המידות הללו, שמנקודת מבטו המוגבלת של בן-אנוש נראות סותרות, מתקיימות שתיהן זו בצד זו אצל הקב"ה, וביחד מתארות את הדרך שבה הוא מנהיג את עולמו.
ברכה לא תפעל במקום שאין לה הצדקה; הברכה יכולה רק לפנות למידת הרחמים, בבקשה למענה המשקף את רחמי ה' ואת אהבת החסד שלו.
וכנגד זה יכולה הקללה רק לפנות למידת הדין ולבקש מענה חד ובלתי-מתפשר – אך בשום אופן לא מענה החורג מגבולות הצדק.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון