הכתובה בחתונה מעגנת את הקשר והברית בין הבעל לאישה בחובות לצד הזכויות. פרשת הקללה והברכה אף היא נועדה למסד ולייצב את הקשר בינינו לקב"ה וללמדנו כי הקשר בינינו ובין הקב"ה, קשר שיסודו באהבה, נושא בחובו גם את שפת החובות.
אחד המנהגים המיוחדים שבמנהגי החופה שבעם ישראל הוא הקראת הכתובה מתחת לחופה. הכתובה מכניסה לחיי הנישואין את מסמך החובות.
הנישואין עצמם חייבים להיערך מרצון חופשי של שני בני הזוג. הן האיש והן האישה אינם נכנסים לחופה אלא מרצונם החופשי בלבד, ובשעה שאין זה כך – אין האירוסין תקפים. הרצון החופשי, האהבה, האחווה, השלום והרעות אינם רק חובה משפטית בכניסה לחופה, אלא גם התבנית המהותית ביותר לקיום חיי נישואין מאושרים ומשמעותיים. הציפייה שלנו היא שאכן כך יחיו בני הזוג לאורך כל ימי חייהם. אולם ההלכה הפיקחית יודעת כי לעתים מצטברים עננים בחיי הנישואין, ויש צורך להזכיר כי הנישואין כוללים בתוכם גם חובות.
כתובה זו לא על יחסי איש ואשתו בלבד באה ללמד, אלא גם על יחסי אלוקים ובני אדם. גם כאן, הציפייה הגדולה היא שחיי האמונה יהיו חיי אהבה ואחווה, שלום ורעות. בדרך זו דימו הנביאים לאורך נבואתם את יחסי עם ישראל והקב"ה, ולימדו את העולם כולו כי מדובר בחסד נעורים ובאהבת כלולות. אלו גם חיי האמונה שאנו מבקשים לחיות בעצמנו: חיים של דביקות ורצון, של קשר ואהבה. ועל דרך זו אנו למדים כי גם בחיי האמונה מצויה ה"כתובה". כתובה זו היא מהותו של פרקנו – פרשת הברכה והקללה.
פרשת הברכה והקללה מלמדת אותנו כי הקשר בינינו ובין הקב"ה נושא בחובו גם את שפת החובות. זו זכות גדולה להיות חלק מקהל המאמינים, אך זכות זו כוללת בתוכה גם חובות. גם בשעה שמצטברים עננים בחיי האמונה, הקשר נעשה קשה, ויש רצון לפרוק את העול ולשכוח כי מדובר בחיי זוגיות מחייבים – באה פרשה זו ומזכירה לנו כי נכנסנו ברצון חופשי לברית זו, ואמרנו בה "נעשה ונשמע", ומעתה והלאה אנו מחויבים.
זו צריכה להיות גם הדרך בה אנו מתייחסים לעולמה של ההלכה וחובת שמירתה בקפדנות: היא מהווה לגבינו עולם לביטוי אהבתנו לריבונו של עולם, וכל עולם הקשר המיוחד שבין אדם ובין אלוקיו, ובד בבד היא מכניסה לקשר זה את עולם המחויבות. יש אסור ויש חייב, יש תועבה ויש לאו, והם נמצאים בחיי האמונה, כחלק בלתי נפרד ממנה.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות ישיבת אורות שאול